כמאתיים מוזמנים התקבצו ובאו לביתו של שגריר מצרים בישראל חאלד עזמי, בטבורה של שכונת הרצליה פיתוח. היה זה באחד מימי קיץ 2019. שמונה חודשים חלפו מאז נחיתתו בישראל, ולא היה עבורו מועד הולם מהיום הלאומי של מצרים כדי להזכיר את בואו ולהרשים כל רואה.
סקר "מעריב": בנט מוביל בקאמבק מפתיע, אך מי המפלגה שמידרדרת מטה?
"יש חשש בארה"ב שישראל לא מעריכה את אופי התגובה של איראן"
מצב הרוח אכן היה מרומם, כי הרי למי היו דאגות. נציגי מערכת הביטחון, דיפלומטים זרים המשרתים בישראל ועוד מיוחסים באו לתת כבוד לאומה המצרית ביום חגה. האורחים הנכבדים מכולם, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו, אף נשאו דברים.
נתניהו סיפר על פגישותיו עם נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי. "התרשמתי לא רק מהמנהיגות שלו אלא גם מחוכמתו", שיבח נתניהו את ידידו המצרי, "הוא מנהיג חכם, אמיץ וחזק, ואנו מצפים להמשך שיתוף הפעולה עימו".
חמש שנים אחרי כן שיתוף הפעולה אומנם קיים, אבל בצמצום רב ותוך כרסום הולך וגדל. עזמי סיים את תפקידו לפני כמה שבועות וחזר לקהיר. מחליף טרם נקבע, ולא נראה כי ייקבע בקרוב.
עמיתתו, שגרירת ישראל בקהיר אמירה אורון, הוחזרה לישראל בתחילת המלחמה. את מחליפה, אורי רוטמן, לא ממהרים המצרים לקבל. כך, ללא הצהרות וכותרות שמנות, הורידה קהיר עד להודעה חדשה את דרג היחסים הדיפלומטי עם ישראל.
תנועת הסחר בין שני הצדדים הידלדלה מאוד, למעט שתי רגליים אסטרטגיות: יצוא הגז הישראלי למצרים והסכם הסחר החופשי (QIZ). זהו מיזם מבורך שגילו 20 שנה, שבו מייבא השוק האמריקאי מוצרי תעשייה שהם פרי שיתוף פעולה מצרי־ישראלי, הפטורים ממכס. כך מעודדים בארה"ב את התעשייה המצרית.
אולם הפגיעה החמורה ביותר ביחסי קהיר וירושלים מורגשת בימים אלה בתחום המדיני. מצרים של היום רואה סכנה ליציבות האזורית בשל מדיניות ישראל. בניגוד לעבר, שבו נוהלו בין קהיר לירושלים ערוצים פתוחים, כיום נזקקים הצדדים לעיתים קרובות לגורם שלישי כדי להעביר מסרים חשובים זה לזה.
החלטה שקטה
במהלך השנה שחלפה פעלו המצרים כמתווכים כדי להשיג עסקת חטופים, ובמקביל לחצו על ישראל לנסח תוכנית מעשית לפתרון ברצועת עזה.
הם רצו מאוד בהפסקת המלחמה ובשיקומה של עזה כדי להביא יציבות בגבולם, ועל כן השקיעו מאמץ דיפלומטי רב במשימות הללו. בשני הערוצים נתקלו מאמציהם בסירוב. ישראל סירבה להפסקת אש ואיננה ממהרת לנסח חזון עתידי לרצועת עזה.
תוך כדי המגעים אף סברו המצרים כי הצוות הישראלי מבצע מניפולציות למיניהן שנועדו להקל על סיכול העסקה. "אנחנו מצרים, לא פלסטינים", מחו בכירים מצרים באוזני עמיתיהם האמריקאים על ההתנהלות הישראלית בשיחות.
בצידי המשא ומתן, הרבה לפני שהשיחות קרסו, השמיעו שרים ובכירים ישראלים הצהרות שקראו לפתור את בעיית רפיח באמצעות הגירה פלסטינית לסיני - אם בהסכמה ואם בכוח. במצרים ראו בכך עידוד ליצירת בעיית פליטים בשטחם. האם יעלה על הדעת, תהו המצרים, שנפתור בעיה פנימית שלנו באמצעות גירוש אוכלוסייה לשטח ישראל?
כאשר פרץ המשבר סביב ציר פילדלפי, כבר היה מצבו של המשא ומתן בכי רע, אחרי חודשים ארוכים של מאמצים שכשלו שוב ושוב. ישראל האשימה את מצרים ברשלנות, שהובילה לעידוד ההברחות במנהרות של רפיח.
המצרים לא נפגעו מהתוכן, כמו מהפומביות. בתגובה מיידית, נעלבת, הם הטילו על ישראל את האחריות המלאה בדיעבד למחדל פילדלפי. הם טענו כי ישראל אחראית בכך שבחרה להטיל מצור מלא על הרצועה במשך שנים. בתווך התרשמו המצרים כי ממשלת נתניהו איננה מעוניינת בהפסקת אש, וכתוצאה מכך לא בוער לה להגיע לעסקת חטופים.
בעקבות המבוי הסתום התקבלה בקהיר בחודשים האחרונים החלטה שקטה: להותיר את ישראל לבדה להתמודד עם רצועת עזה. הם יסגרו את מעבר רפיח וידחקו את הרצועה כולה לחזקת ישראל, ללא הירתמות או עזרה כלשהי מצד אחיהם הערבים. ההחלטה נועדה להפעיל על ישראל לחץ להסכים לשיבתה של הרשות הפלסטינית, אבל עבורנו היא טומנת בחובה סכנות ארוכות שנים.
ספק רב אם ישראל מסוגלת להתמודד לבדה עם חבל הארץ ההרוס. עלות שיקומה של הרצועה נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. אין בכוונת ישראל להשקיעם, ולכן הרצועה לא תשוקם.
אבל את האוכלוסייה צריך להאכיל, לנקות, לספק חיי יומיום. לישראל לא יהיו עוזרים במשימה. כך שוב יצנח תפוח האדמה הלוהט הזה לידינו, הפעם בתוספת מטען הומניטרי כבד. ללא אופקים ועתיד, עזה עלולה לשקוע לתוך פשיעה או טרור חמורים מכפי שידענו. והרי יצאנו למלחמה כדי לחסל את האיומים על יישובי הדרום, לא להחריפם.
שלושה תנאים
מעניינת במיוחד עמדת קהיר בנוגע לחלקו של צבאה בשיקום הרצועה. קהיר הסכימה אומנם לשגר כוחות מטעמה, אבל הציבה שלושה תנאים. הראשון, כי כוחות אלה יבואו במסגרת תוכנית רב-מערכתית מפורטת לשיקום עזה, הכוללת גם לוחות זמנים ומועד פקיעה.
בתוכנית הזו, הם מבקשים, יהיה לרשות הפלסטינית תפקיד מרכזי. התנאי השני הוא שלא יבואו לבד. הם מוכנים לשלוח חיילים מטעמם, ובלבד שיהיו חלק מכוח רב-לאומי שיכלול כמה צבאות. התנאי השלישי הוא המפתיע מכולם.
המצרים מתנים את משלוח הכוח בהסכמה ישראלית להתפרס גם בגדה ולא רק בעזה. כלומר בג'נין, בשכם ובערים אחרות. הדרישה הזו מסתירה חשש מצרי הולך וגובר בשנים האחרונות מפני התפרצות עימות חריף ביהודה ושומרון ובהר הבית.
חולשתה הביטחונית של הרשות הפלסטינית, התמונות הקשות מעזה ושלילת הכניסה לישראל מ־140 אלף פועלים פלסטינים הם תנאים נוחים להתלקחות. את האזהרה הזו הם השמיעו פעמים רבות בשנים האחרונות בפני עמיתיהם הישראלים.
ישראל איננה קרובה אפילו להניח תוכנית אב יסודית לפתרון ברצועת עזה. כל הפתרונות שעלו בתוך המערכת הביטחונית, עוד לפני ההסלמה בצפון, היו חלקיים או בלתי ישימים. תוכנית המובלעות, שחתרה להקים שכונות בטוחות ובהן הנהגה נאמנה לישראל, קרסה עוד לפני שנולדה: כצפוי, חמאס הטילה לחץ אלים על מי שהעז לבוא במגע עם ישראל לצורך זה.
בתחילת השבוע פרסמה הרשות לניהול תעלת סואץ נתונים עדכניים על הפסדי התעלה בשל מתקפות החות'ים בים סוף. ראש הרשות אוסאמה רביע אמר בוועידה בינלאומית בקהיר כי בשנה האחרונה, מאז שהחלה המלחמה בעזה, ירדו ההכנסות בתעלה בשני מיליארד דולרים, שהם 23%.
א־סיסי ואנשיו יודעים כי ישראל מנהלת מערכה חיונית נגד אויב אכזר בצפונה ובדרומה, ואינם שוכחים כי מחנה ההתנגדות כולו הוא גם האויב שלהם. אין בכוונתם למנוע מצה"ל הישגים או לעקם את פרצופם לנוכח הלחימה.
בעייתם, בכל הנוגע לירושלים, טמונה בהיעדר מדיניות. בשנה האחרונה נהגו המצרים בסבלנות יחסית, מתוך הבנת אילוציה של ישראל ובזכות האינטרס שלהם להחליש את חמאס. אבל בימים אלה בקהיר, כבר יש מי שמחכה לנו מעבר לפינה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]