מחר זה קורה. כל העם היהודי, בארץ ובגולה, מתנקה בחטאיו. בכאילו, כי הרי אין באמת מי שינקה, וגם בלתי אפשרי להתנקות. זה יופי של תעלול, באמת.
בכל השנה מותר להתעלל גופנית או נפשית באחרים, מותר לגנוב, לעשוק, להונות, לתקוף מינית, או סתם לתקוף, לשקר, לרמות, להטיל מורא, לאיים, לסכל יריבים, ואז מגיע כיפור. אוכלים טוב בארוחה מפסקת, נועלים סניקרס לבנות, חולצה לבנה, כיפה גדולה, מצטיידים בספר תפילה – והיידה, מאמינים שהתנקינו מכל חטאינו – ובמוצאי כיפור אפשר, אולי אף חובה, לשחזר את כל החטאים, מלפני 26 שעות.
במקום להיות חלוץ של מסר מאחד, רון חולדאי בחר לעבוד בשביל הבייס
הזיגזג של מדינות המפרץ מאיים להקריס את מטריית ההגנה האמריקאית
רובנו יודעים שזה סתם, שזה לא אמיתי. אבל נפש האדם היא סבוכה ומסובכת, כי רובנו אומרים שלא ידוע אם הצום מועיל, אבל הוא בטח לא מזיק. רובנו יודעים גם שזה לא ניקיון, רק ייסורים קטנים, כי אין ניקיון ללא מים, פשוט אין, בטח לא לגוף החוטא.
כבר הייתה לנו מלחמה איומה בכיפור, רק לפני 51 שנים. כבר הייתה לנו שואה, גם בימי הכיפור, אבל אנחנו ממשיכים עם מנהג שאין בו כלום ושום דבר מוחשי, אפילו לא חרטה כנה בפני עצמנו, רק ממשיכים כמו חסידי כת ולא דת, שאומרים להם מה לעשות אז עושים, כי את הלא כבר יש לנו מאלוהים, אולי יהיה כן?
אם עבריינים צמים, אז הם מפסיקים להיות עבריינים אחרי הצום? אם גברים ונשים נוהגים באלמ"ב כל השנה, הצום ינקה? אם מנהלי בנקים וחברות ביטוח צמים, אנחנו נחשוב שבמוצאי כיפור, הם יפחיתו ריביות ועמלות? לא, אנחנו יודעים שלא.
אם בעלי ומנהלי חברות תעופה מקומיות יצומו, הם יתנקו מחטא העושק של השנה החולפת? לא, ממש לא, גם אם יצומו פעמיים בשבוע. אם בעלי המלונות והמנהלים, שגובים הון עתק על כלום ושום דבר בדירוג חמישה כוכבים, יצומו, אז אחרי כיפור הם יגבו מחירים סבירים יותר על סחורה דוחה, ונחשוב שהם בעלי תשובה? לא, כי אין תשובה על הפעילות היומיומית שלהם.
אם דיירי אגם הדרעק – כולל אלה עם הכיפות, שטריימלים ושביסים, חברי גועליציית האפסים – יצומו, נאמין שהם ישנו את דרכם ויפסיקו לשחק בחיי אדם, להתעלל, להתעלם, להתנכר ולפגוע? לא, ממש לא, הם לא יכולים אחרת, זה הטבע שלהם, כמו במשל הצפרדע והעקרב. בסיפור הזה הצפרדע מעבירה את העקרב מגדת נחל לגדה השנייה. ממש על קו המים, העקרב עוקץ את הצפרדע שגוססת ושואלת: "למה?", והעקרב עונה: "כי זה הטבע שלי".
אם המאכערים של דיירי אגם הדרעק, של אבי האומה ושאר הלשכות, בטיפשורת ובכל מקום שיש, יצומו, אנחנו נאמין שהמצב ישתנה, שהם יפסיקו להיות להקת זוחלים חסרי חוליות? לא, ממש לא. יש גבול, גם לטפשות של הציבור.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני לא במשחק של ההתחזות הזה. איני צדיק, אני הראשון להכיר במציאות הזו, גם ביני לביני. אני לא רוחני, אני לא מאמין בשטויות, במנהגים שמישהו קבע שהם נחוצים. יש לי את כל ההוכחות הנדרשות, כדי לקבוע שזה ממש לא נחוץ. אפילו אתמול זכיתי לעוד הוכחה.
כיפוש רכשה מדיח כלים, במקום הנוכחי שקרס. היא שילמה לחברת מוצרי החשמל את מחיר המוצר ואת עלות ההתקנה במטבח, כולל הובלת הגופה של המדיח הקורס לגריטה. והנה, כרגיל בק"ק כתריאלבקה הגיע השליח רק עם המוצר החדש, הוא לא מתקין, הוא לא יודע לפרק את הגופה של המדיח הישן. אמרתי לו: "תודה רבה גבר, קח את הסחורה אני לא מעוניין, אני מבטל את העסקה, שיהיה לך יומטוף".
השליח ומוקד המכירות של החברה ניסו לשכנע אותי, שהמתקין יגיע מתישהו, אבל מיד הפנמתי שאני מככב במבוא להונאה, אז סירבתי בנימוס. אז אם בעלי החברה ומנהל המכירות יצומו, הם לא ימשיכו עם המדיניות של "המתקין בדרך, הוא יודיע לך מתי הוא מגיע"? כמובן שהם ימשיכו. אז עד שיגיע מדיח עם מתקין, נשטוף כלים בכיור. זה אסון שאני יכול לחיות אתו.
שולחים לי קטעי וידיאו של כפרות, של דילול אוכלוסיית התרנגולות באמצעות שחיטה, כי זו כפרתנו. מזל שחיות בר פסולות לאכילה ולכפרה, אחרת היה פה כל שנה טבח חבל"ז, כי אנחנו עם שאוהב לזבוח. חלק גדול מהציבור זובח להנאתו: עגלים, טלאים, חזירונים, לובסטרים, תמנונים, שרימפס וצדפות כל השנה. אבל בשביל כיפור מפסיקים ליממה עם טרף ושרצים, שוחטים תרנגולת, כי איזה באבא־בובה קבע שזה לא כואב לה.
כן כן, הבאבא־בובות שלנו, מבינים בכל: בתוירה שלהם, צבא וביטחון, רפואה, ייעוץ נישואים, פסיכולוגיה, המרה – וכמובן הם דוברים את השפה התרנגולית – אז הם יודעים שלתרנגולת לא כואבת פעולת השחיטה. אולי אלוקים שלהם אמר להם, והם הרי מחוברים איתו אונליין.
מיהו ציוני
בשבוע שעבר כתב קלמן ליבסקינד טור בעיתון זה, שבו טען כי "מי שיורד מהארץ, צריך לדעת שהוא נוהג בכביש הציוני נגד כיוון התנועה". קראתי אותו שלוש פעמים, כדי להבין את הנרטיב, ולנסות להבין את התוואי של הכביש.
אני לא מבין את המושג "ציוני". איפה מקבלים את הדיפלומה, מה הם הקריטריונים, מי הגדיר את הקריטריונים – ובעיקר באיזו סמכות. אם אדם ממלא את כל חובותיו האזרחיות, כולל שירות צבאי, מילואים, עבודה ותשלום מיסים, זה מספיק כדי לקבל את התואר "ציוני", או שכציוני חייבים להיות חניוק, למשל?
להשתמט משירות ביטחון כלשהו, להיות עלוקה על הקופה הציבורית, להשתמט מעבודה אבל לדרוש קצבאות, לעשות עשרה ילדים בלי חשבון, להאמין באמונה שלמה שאלוקים יגזור על החילונים, שהם עכו"ם, להיות עבדים שלהם ולממן במיסים את הילדים, זה מספיק כדי להיות "ציוני"?
או שאולי מספיקה אמירתו, השקרית כהרגלו, של אבי האומה, שלפיה כל תומכיו הם ציונים, וכל השאר זה פארש, הם ממש לא ציונים, הם אפילו שכחו מה זה להיות יהודים. אה, שכחתי. מי שיצום בכיפור, הוא בטח "ציוני".
אני משוכנע שיגאל עמיר שרצח את יצחק רבין, הוא בטח "ציוני", כי הוא נשמע לבאבא־בובות "הציונים" שהטילו על רבין דין רודף. מה יותר "ציוני" מלהישמע לבאבא־בובות, ולוותר על כל שיקול דעת מוסרי של לקיחת חיי אדם, ללא שום קשר אם הוא ראש ממשלה. גם את אמיל גרינצווייג רצח "ציוני" בשם ה"ציונות", רק כי נכח בהפגנה של שלום עכשיו.
והרי מי שנוכח בהפגנות של הסמול־מחבלו־פלשתינו, הוא ממש אנטי־ציוני, כי הרי כבר מזמן אין פה ציונות. אז ליבסקינד, הנה החדשות ועיקרן תחילה: לתיאוקרטיה לא קוראים ציונות, גם אם כיפות ושטריימלים ממש משוכנעים שכן, כי מישהו אמר להם, וזה לא היה אלוקים, כן?
ליבסקינד מספר על מוצא הוריו, ששרדו את השואה ובאו לכאן להקים בית יהודי. ההורים שלי לא שרדו את השואה, הם נולדו כאן. הסבים והסבתות שלי הגיעו לישראל בראשית המאה ה־20, כל האחים שלהם סיימו עם ציקלון־בה בגיטאות. הנכד שלי הוא דור רביעי כאן.
ההורים שלי היו "ציונים" בלי הגדרה של ליבסקינד, או של הבאבא־בובות שלו ושל אחרים. שניהם היו במחתרות, כן, גם אמא. אבא התגייס לצה"ל ב־1948, בהיותו בן 23, לא כי הוא היה "ציוני", אלא כי כולם התגייסו, כולל חרדים, שגם נהרגו בקרבות, ולא סיפרו סיפורים שהם "צבא השם", שהם מתפללים בשבילנו.
אבא גויס לחטיבת גבעתי אחרי שהמחתרות פורקו, לגדוד 54, ובהמשך לשועלי שמשון, והשתתף בכיבוש אשדוד, אשקלון ובאר שבע, לא כי הוא היה "ציוני", אלא כי הוא רצה מדינה לעם היהודי. הוא לא רצה שטייטל, הוא לא נחשף להווי הזה, הוא נולד ביפו וגדל ברחוב גורדון 3 בתל אביב. הוא שירת במילואים עד גיל 55, עבר את כל מלחמות ישראל, עד 1980. לדעתי הוא מספיק "ציוני", גם אם הוא הקפיד להישאר בדרגת טוראי, בכל השנים האלה.
אמא שלי גדלה כציונית־דתית בכפר סבא, וסבלה כמו כל התושבים מההתנכלויות של תושבי קלקיליה, שהתבטאו בדם, מדי יום. סבא שלי היה יוצא לשמירות בכל לילה, כולל שישבת, חגים ומועדים, אף שהיה אדם דתי ושומר מסורת. אמא ויתרה על הדת ומנהגיה, אחרי שאיבדה את בתה הבכורה, אחותי, שהייתה בגיל 5. היא הייתה אז רק בת 26 ומאז לא הפסיקה לשאול את אלוהים "למה?". גם היום, בגיל 92, היא יותר ימנית בדעותיה מנוער הגבעות, ועל השולחן שלה יש ספרי קודש ותהילים, כי היא מחפשת, עדיין, תשובות. ברור שהיא לא מוצאת.
אח של אבא, אליעזר, היה ממקימי הפלי"ם, חיל הים והצי הסוחר. הוא היה בים מספיק שנים בשביל ה"ציונות". אח של אמא שלי, דוד, היה מראשוני לוחמי הנח"ל וממקימי קיבוץ ארז. במקצועו, כמכונאי ורתך של כלים כבדים כמו די־9 ונוספים, הוא שירת במלחמות ישראל עד מלחמת לבנון הראשונה.
כולם, ההורים והדודים, תיעבו את מפא"י, בזו לאידיאולוגיה, לפנקס האדום, לעסקונה הבזויה ולהנהגה. הם מעולם לא היו חברי הסתדרות, הם היו עצמאים. אני באמת מקווה ומאמין שזה אורח חיים מספיק "ציוני" בשביל ליבסקינד.
אני לא מבין גם את המושג "ירידה/יורדים". מאיפה ירדנו, כי מתי עלינו? אנחנו נולדנו פה, כולנו, כל הנכדים של סבא וסבתא שירתו בצה"ל, חלקנו גם בקבע, הרבה שנים. אני היחיד, שאחרי מלחמת לבנון הראשונה נסעתי לארה"ב, וחייתי שם שש שנים, עד הולדת בתי הבכורה. אבא לא קיבל את זה ולא הגיע לאמריקע. רק אמא הגיעה ללידה של בתי.
אז ליבסקינד קורא לזה "יורד", אז מה? מה שלמדתי בשש שנותיי בארה"ב משרת אותי עד היום בכל התחומים בחיים. לא כל טקסט נפוח מחשיבות הוא אמת היסטורית או עכשווית. כן, יש עולם מחוץ לגבולות של כתריאלבקה.
האדמה כאן אינה קדושה בגלל "הציונות" או בגלל תפילות ותעשייה רקובה של דת עם המון אלוהים, תורות ואמונות לכל מפעל תעשייתי כזה, היא מקודשת בגלל דמם של הנופלים, הנרצחים, הפצועים והנכים, שפעם נלחמו על הקמת בית לעם היהודי. אבל בארבעה וחצי העשורים האחרונים נלחמים על שיגיונות, הזיות, מחדלים וביזיונות של הנהגות רופסות, נהנתניות, נרקיסיסטיות, משיחיות, מושחתות, רקובות, שהציבור חייב לסגוד להן.
אבי האומה הוא לא היחיד שסרח, אבל הוא המנהיג הגרוע והרע ביותר שהיה ליהודים מאז ומעולם, כי אין לו שום בעיה לבזבז את אזרחיו, שהוא רואה בהם נתינים, כדי לשמר את שלטונו. היו עוד שמחדליהם התבטאו בדם. בגין, שרון, רבין, פרס, אבי האומה, ברק, אולמרט, אבי האומה.
אולי ליבסקינד יכול להסביר לאלה שאינם "ציונים" מספיק בשבילו, מה בדיוק "ציוני" באבי האומה? הנהנתנות החולנית? כתבי האישום? היעדרם של שני בניו משירות מילואים רציף מאז 7 באוקטובר? גועליציית האפסים שהוא הרכיב? השסע, הפילוג והקרע, השמדת ערך של עם, חברה ומדינה שהוא מנהל מדי יום?
זה באמת חזון ה"ציונות"? אולי זו התנהלות מופרעת לפי כל קנה מידה? ב"ציונות" מקדשים את ערך הבריחה מאחריות? לא לפי מה שאני למדתי על ציונות וממנהיגות, וקראתי ספרות על "ציונות" לא פחות מליבסקינד.
ליבסקינד מצטט את אמירת "נפולת של נמושות" שטבע כאן יצחק רבין. לראש הממשלה הזה היו כישורים, היו לו גם ימבה חסרונות, ואמירות שגובלות בכסילות. האסון שחווינו כאן במלחמת יום הכיפורים, שליבסקינד לא היה כאן בשביל לזכור, גרם למספיק מילואימניקים וסדירים שסיימו שירות, לברוח מכאן.
זה קרה גם במלחמת לבנון הראשונה. האוויר כאן הסריח בגלל הנהגה כושלת – לא כמו הסירחון היום – אז מנהיגים לקחו אחריות, אבל אז לא היה את אבי האומה. התיעוב כלפיו ממתנגדיו אינו פוליטי, אלא אישי, זה סיפור אחר, זה סיפור שאף פעם לא היה כאן.
אם נרד קצת לפרטים, אולי ליבסקינד יוכל להסביר לאנטי־ציונים מה בדיוק "ציוני" בפעילותה של מירי "המחוננת" רגב אצל ממשלת רומניה לסייע לצדיקים שנתקעו באומן? מדוע חברת גועליציית האפסים הזו לא פעלה לטובת מאות האלפים שנתקעו ועדיין תקועים באירופה, כי חברות התעופה שהמחוננת אחראית מיניסטריאלית עליהן פשוט התנערו מהם? הם לא מספיק "ציונים"?
חלקם עם צו 8, שחייבים להגיע ליחידות הלוחמות – לא כמו החניוקים "הציונים", שבורחים מצה"ל, כאילו זה צבא השטן, בגלל הפחד להילחם. אבי האומה, על תקן אלוהים, מתיר להם. יש לו מספיק "לא ציונים", שהוא יכול לבזבז כדי שהחניוקים ישמרו לו על השלטון, בזמן שהם נעים על הסטנדר כמו לולב.
אולי ליבסקינד יוכל להסביר לנו מדוע החניוקים לא מפרקים את גועליציית האפסים "הציונית" על שחרור החטופים? זה לא "ציוני" מספיק לשחרר חטופים, אבל לאיים בפירוק הגועליצייה על חוק גיוס וקצבאות זה כן "ציוני"?
ליבסקינד, אעשה זאת במקומך ואומר לקוראיך את כל האמת, כי בשבילי תמיד זו זכות לתת שירות. אין פה כבר הרבה שנים "ציונות", יש כאן תעשייה מושחתת ומופקרת, שקוראת לעצמה "ציונות", אבל היא מתמקדת בעיקר באומנות האתנן. ואתנן זה זנות. אם יתמכו בזה, יקבלו את זה. ובסוף זה נגמר ביד בזה, זה ביד וזה בזה. אתה קורא לזה "ציונות", אני קורא לזה גועל קטלני שמחסל את הציבור כולו.
אני לא אעזוב את הארץ, כי כבר עזבתי וחזרתי, ועכשיו אני זקן. גם חינכתי את בנותיי שאין מה לחפש מערבה מכאן, אבל לא אעמוד בדרכן אם יחליטו לחיות קצת בחו"ל. עוד אין מלחמה כוללת באירופה ובארה"ב, או בין סין לטייוואן, אבל תהיה מלחמה מתישהו, מלחמת דת פרימטיבית באירופה, שתדלל הרבה מגודל האוכלוסייה ביבשת, או גם באנושות בכלל.
אפשר לחיות בחו"ל, ללמוד, לעבוד, להתנסות בתרבויות אחרות, בחיים אחרים בלי באבא־בובות שינהלו לנו את החיים. הצעירים והצעירות, שהם העתיד כאן, חייבים להתנסות, לפרוק את העומס הכרוך בשיגרע המופרעת כאן, לא רק במלחמות. בסוף הם ישובו חמושים בידע ובניסיון, שני תחומים שאף באבא־בובה, גדול בעיני עצמו וחסידיו, לא יכול לתרום לחברה בישראל. צום מועיל, אדון ליבסקינד, נציג "הציונות".
שיעורים מהעוטף
ביום שלישי השבוע הייתי בעוטף עזה, ביום שידורים של רדיו 103FM. עצוב שם בחבל ארץ הזה שהוזנח בשם "הציונות". בכפר עזה, קיבוץ ששכל 71 מחבריו ותושביו, ושיותר מ־20 מהם נחטפו, האוויר עומד, הוא לא זז.
לא ראיתי שם את דיירי אגם הדרעק. זה לא הבייס שלהם, אולי גם לא המדינה שלהם. הם מתמקדים בשרידות פוליטית. חברי הקיבוץ פזורים לכל עבר. 200 מהם יגיעו לרוחמה ל־200 קרווילות, כדי לשהות שם עד שהקיבוץ ישוקם. השיקום זה סיפור מסובך, כי המדינ'ע סופרת כל שקל. אין לכפר עזה את אורית "הנזל וגרטל" סטרוק או את סמוצ'קנע גרנד מייזר.
מינהלת תקומה תקצבה בניית מטר רבוע בכל מבנה בקיבוץ ב־5,000 שקל. מה לעשות שעלות הבנייה למטר היא 12 אלף שקל? אז המדינ'ע מצפה שהקהילה תגייס את היתרה. איך תגייס? יש להם באבא־בובות שייצאו למסעות התרמה וגיוס כספים אצל החניוקים בעוילם־גוילם? לא, אין להם. יש להם רק 200 מיליון שקל שצריך לגייס.
זה לא מעניין אף אחד מה"ציונים" החדשים. שימשיכו לחיות בקרווילות, מה רע? זה לא מאחז, התנחלות, או יישוב ביו"ש, זה בסך הכל קיבוץ. "הציונות" החדשה לא אוהבת קיבוצים וקהילות מהסוגה הזו, אם אין שם לפחות חמישה בתי כנסת ועשרה מקוואות - "ציוניים", כמובן.
לסמוצ'קנע גרנד־מייזר יש את כל ההון שבעולם, כדי לממן התיישבות דתית בתוך רצועת עזה, כי זה קדוש, ובעיקר "ציוני". לנגיד בנק ישראל יש 217 מיליארד דולר במרתף, אבל לא חושבים בבנק ישראל ששיקום עוטף עזה מספיק חשוב כדי לוותר על מיליארד דולר מ"הקניפ'ל".
זאת תמיד הייתה הבעיה של העם היהודי לדורותיו – הקניפ'ל, ליום רע. כאילו מה מה שקרה ב־7 באוקטובר לא היה מספיק רע. אז דוגרים על הקניפ'ל, ליום רע נוסף. בינתיים נסחור במטבע זר, על הדרך.
זה היה שידור קשוח. כואב לשמוע את התושבים שעלו טלפונית לשידור. כואב לשמוע לוחמים ושוטרים, שרק גבורתם וחירוף נפשם מנעו טבח גדול יותר.
לפני שהגעתי לכפר עזה, עצרתי ברעים, באתר מסיבת הנובה. "הציונות" טוענת שבגלל הפסל של בודהא במסיבה קרה הטבח. אולי אלוהים שלהם שלח להם מסר כזה. אף אחד לא עוצר לחשוב מה היה קורה אם לא היו אלפי חוגגים, שנפלו למחבלי חמאס כמו מן מהשמיים.
הם לא היו עוצרים ברעים, הם היו טובחים באשקלון, אשדוד, ראשון לציון, אולי אף תל אביב. זמן הנסיעה מעזה לאשקלון הוא פחות מ־20 דקות, בטח בשמחת תורה. ואשקלון זה יישוב עם 180 אלף תושבים, נסו לחשוב מה היה קורה ללא המסיבה ברעים.
למען מאי
את היום סגרתי בערב זיכרון למאי נעים ז"ל, נכדתו של שלמה שרף ובתם של ענת ועופר. שליימה הוא אדם מאוד חשוב בשבילי, מאוד. הוא היה שם בשבילי בזמנים קשים וגם בזמנים טובים. אני מכיר את ילדיו עשרות שנים. זו לא רק משפחה, זה שבט קטן.
הוא כבר לא ילד, הוא בן 82. מאז הרצח של מאי במיגונית שאליה ברחו היא וחבריה ממסיבת הנובה, שליימה זה לא אותו אדם מלפני האסון. גם לא ילדיו, חתנו, כלותיו ונכדיו. הם מתמקדים בהנצחה של מאי כבר שנה, ופועלים ותורמים הון בהקמת עמותת "שפיריות" לזכרה. בסופ"ש הזה שליימה וענת נמצאים בבודפשט, לחנוכת בית כנסת על שמה של מאי.
ענת, חברותיה ובנות המשפחה הפיקו ערב מרגש. אני לא אדם שנוסע על רגשות, תמיד נסעתי על ריגושים. אבל המופע הזה חנק אותי, שאב ממני את האוויר, את כולו. מאי נעים, בת 24 במותה, שירתה ביחידת המודיעין של דובדבן בדרום. אחרי השירות הצבאי היא נסעה לחו"ל לכמה חודשים, וחזרה.
אני באמת מקווה שהנסיעות הלוך וחזור תואמות את האג'נדה של כביש ה"ציונות". אבל אין תשובה מוחלטת, כמו שאין ניצחון מוחלט. אלה מילים וביטויים, שיצרו מאכערים. ומאכערים זו סכנה, שהיא באמת מוחלטת.