לטור המלא של קלמן ליבסקינד:
האם צריך להקים ועדת שתבדוק את טבח 7 באוקטובר, את מה שקדם לו ואת מה שאִפשר אותו? איזה סוג של ועדה זו תהיה? מה יהיו גבולות הגזרה שלה? מי יעמוד בראשה? מי יהיו חבריה? האם יש בכלל תועלת אמיתית בהקמתה? נלך מיד לשורה התחתונה: אין לי תשובה חד־משמעית. אנסה לפרק את המורכבות.
חוק ועדות חקירה קובע כי "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון". שני דברים אפשר ללמוד מהניסוח הזה. הראשון, שעם כל הכבוד לפלפולים המשפטיים, הממשלה "רשאית", ולא חייבת. השני, שזה יקרה רק אם היא "ראתה לנכון".
במקום להיות חלוץ של מסר מאחד, רון חולדאי בחר לעבוד בשביל הבייס
כדאי שנזכור: סכנת חיים ממשית - קודמת לסיכון אפשרי עתידי
אבל בואו נשים את זה בצד ונתרכז במהות. האם האירוע שבפנינו הוא, כפי שמנסח החוק, "בעל חשיבות ציבורית חיונית...הטעון בירור"? חד־משמעית. אם כך, על מה הדיון? בעיניי, קודם כל על השאלה: האם ובמה תסייע הוועדה? האם כל עניינה יהיה במתן פורקן לרצון של האופוזיציה להתנגח בממשלה? או שיש בכוחה לעשות את המדינה טובה יותר, נוכח כשלים שיתגלו ויתוקנו? אם הוועדה תועיל לתיקון, אני בעדה. אם לא, הכל נהיה הרבה יותר מורכב.
ועדת חקירה לאוסלו
את הקלקולים שהביאו ל־7 באוקטובר יש לחלק לשניים. אלה שבתחום הצבאי־ביטחוני, ואלה שבתחום המדיני. ככלל, וזה נכון (כמעט) לגבי כל המקרים ובכל ועדות העבר, העיסוק בדרג הפוליטי־מדיני נראה לי סוג של בזבוז זמן. לא כי הדרג הזה נקי. לא כי הוא לא אחראי. לא כי אין מה לשפר בו. בגלל סיבות אחרות לגמרי.
אם העיסוק בדרג הפוליטי נגמר בהמלצות אישיות, אלה לא תורמות כמעט דבר. הוועדה שעסקה באסון מירון המליצה שאמיר אוחנה לא יהיה בעתיד השר לביטחון הפנים. אוחנה משמש היום כיו"ר הכנסת, ומחר הוא יוכל להיבחר לאיזה תפקיד שירצה, חוץ מתפקיד אחד. האם ההמלצה הזו נגדו הועילה במשהו? כלום. ועדת כהן, שחקרה את אירועי סברה ושתילה בלבנון, המליצה שאריאל שרון לא יהיה שר הביטחון. שר ביטחון הוא הפסיק להיות, אבל בהמשך הפך בלי בעיה לראש ממשלה.
ועדת אור המליצה שהפרופ' שלמה בן עמי לא ימונה שוב לשר לביטחון הפנים. ההמלצה הזו הביאה לתיקון כלשהו? תוסיפו לזה את ההערכה שלוועדת חקירה ייקח כמה שנים כדי להגיש את המלצותיה, ותבינו שגם ל"ענישה" של פוליטיקאים שיתגלו כבעלי אחריות למחדל, כבר לא יהיה משקל משמעותי כל כך. אני לא מזלזל במנגנון של שכר ועונש, אבל אני תוהה אם זה שווה את כל הטררם. ובכלל, ככל שמדובר בדרג הפוליטי, הייתי שמח להשאיר את ההחלטות בידי הבוחר.
אבל יש משהו חשוב הרבה יותר, והוא נכון גם בלי קשר להמלצות אישיות דווקא. הדרג המדיני שוקל שיקולים של מדיניות והוא ימשיך לשקול שיקולים כאלה גם אם הוועדה תקבע שההחלטות הקודמות שלו היו בעייתיות. וכדי שלא איחשד בכך שיש לי רצון להגן על הממשלה הזו, ארחיק למקום אחר. כשלעצמי, מעולם לא הבנתי איך לא עלתה פה היוזמה להקים ועדת חקירה שתבחן איך התקבלו, כמעט כלאחר יד, ההחלטות על אוסלו ועל ההתנתקות.
עכשיו, רק לצורך הדוגמה, בואו נדמיין שכל חברי ועדת החקירה היו חושבים כמוני. ובואו נדמיין שהוועדה הייתה קובעת שכל הצרות שלנו התחילו מההחלטה של יצחק רבין לייבא מתוניס ארגון טרור ולחמש אותו בנשק, ומההחלטה של אריאל שרון לצאת מרצועת עזה ולאפשר לטרוריסטים להקים שם מדינה.
ובואו נמשיך ונדמיין שהוועדה הזו הייתה קובעת שרבין ושרון הם שהחלו את כל המפולת הביטחונית. עזבו רגע את השאלה אם אתם מסכימים עם התפיסה הזו או חולקים עליי, כי זה לא מה שחשוב כאן. מה שחשוב זה שאפילו אני, שמאמין שאוסלו וההתנתקות באמת היו החלטות אסוניות, אין לי עניין במסקנות כאלה. למה? כי הן לא יועילו בכלום.
נכון, מסקנות כאלה יסייעו לרשום בדפי ההיסטוריה שרבין ושרון אחראים להחלטות רעות מאוד, אבל האם זה יעשה את המדינה טובה יותר? הרי יצחק רבין, כשחתם על הסכם אוסלו, היה משוכנע שהוא מביא שלום. בזה גם אני בטוח. ובפעם הבאה שהיצחק רבין הבא יחשוב שהוא יכול להביא שלום, הוא יעשה שוב את אותו הדבר. בשביל זה הוא נבחר. לקדם את המדיניות שהוא מאמין שהיא טובה לישראל.
כתבתי בשנים האחרונות ביקורת קשה נגד התפיסה של בנימין נתניהו ושל ממשלות ישראל כולן מול רצועת עזה. נגד ההישענות על כיפת ברזל, נגד משחק ההגנה המסתגר, נגד חיפוש השקט, נגד המאמץ לא לפגוע יותר מדי בחמאס כדי לא להביא ל"הסלמה". כך אני, כך רבים אחרים.
עכשיו, נניח שהוועדה תקבע שכל הטענות נגד נתניהו מימין במהלך השנים היו נכונות. שהיה צריך להיכנס לרצועת עזה כדי לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו, הרבה לפני 7 באוקטובר, ושנתניהו כשל כשלא עשה את זה. נניח. רק לצורך הדוגמה. מה יועילו לנו המסקנות האלה עכשיו? מה הן ישפרו? יש בכוחן להכריח את ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, להגיב באגרסיביות רבה יותר מול גילויי הטרור הבאים?
בואו נלך לטענה נגד בנימין נתניהו בעניין הכסף הקטארי. גם כאן, עזבו את דעתכם בסוגיה, היא לא העניין פה. הרי ברור לגמרי שנתניהו אִפשר להעביר את הכסף הזה כי הוא חשב, במכלול שיקוליו, שזה טוב למדינת ישראל. ונניח שהוועדה תדון בכובד ראש, תשמע עדויות, תחקור מומחים ותחליט בדיעבד שזו הייתה שגיאה קשה. ונגיד שהיא תקבע שגם ההחלטה של נפתלי בנט להכניס פועלים לישראל מתוך אמונה שמה שמעניין את חמאס זו כלכלה בריאה, הייתה גם היא תלושה מהמציאות. זה ישנה משהו לעתיד?
הרי מחר יעמדו ראשי הממשלות הבאים בדילמות כאלה, ויקבלו שוב החלטות לפי הניתוח שלהם ולפי ניהול הסיכונים שלהם. חלק מההחלטות האלה יתבררו כנכונות, חלק אחר כמוטעות. אין לנו יכולת ואין לנו רצון לכבול את ידיו של ראש הממשלה הבא כשהוא יבוא לשקול את צעדיו, וגם אין לנו כוונה לשלוח אותו בחזרה אל ועדת החקירה כדי לקבל ממנה אישור להחלטות שלו.
עד כאן לגבי הדרג הפוליטי־מדיני. ומה לגבי הדרג המקצועי־ביטחוני? ככל שמדובר בהמלצות אישיות, אלה נראות לי מיותרות גם כאן. ראשית, חלק מהנושאים במשרות הרלוונטיות כבר פרשו, ולגבי החלק האחר - עד להגשת המסקנות הסופיות של הוועדה, בעוד כמה שנים - יש להניח שאלה לא יישארו בתפקידיהם. אז נניח שהוועדה תמצא, ואני ממציא רק לצורך הדוגמה, שאהרון חליוה לא התייחס ברצינות להערכות שהונחו על שולחנו. ונניח שהיא תניח על ראשו אחריות לאחוז ניכר מהאסון שהתרחש. מה זה עוזר לי? מה זה עוזר למדינה?
איפה בכל זאת יש חשיבות לבדיקה ולחקירה ולתיקון? בכל מה שקשור לתפקודה של המערכת המקצועית. זו תישאר איתנו גם בעתיד, גם אם בכיריה יתחלפו, ואת הכשלים שלה חשוב לתקן כדי שלא יחזרו מחר. האם צריך בשביל זה ועדת חקירה ממלכתית? אני לא יודע. אם הייתי משוכנע שישנו מנגנון שיידע לאתר את הליקויים ולהמליץ מה ראוי לתקן, באופן מהיר יותר ומקצועי לא פחות מוועדת חקירה, הייתי חי איתו בשלום. זה מבחינתי הקריטריון הכי חשוב. איך אנחנו מאתרים כמה שיותר מהר את הכשלים, ואיך אנחנו מתקנים כמה שיותר מהר את מה שראוי לתיקון.
שנים מפוספסות
גם בין תומכי הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, יש מחלוקת בשאלה אם זו צריכה להמליץ על מסקנות אישיות או להסתפק בהמלצות מערכתיות מוסדיות. למה זה משנה? כי להמלצות אישיות יש מחיר. סעיף 15 לחוק ועדות חקירה קובע: "ראתה ועדת חקירה שפלוני עלול להיפגע מן החקירה או מתוצאותיה, יודיע לו יושב ראש הוועדה במה הוא עלול להיפגע ויעמיד לרשותו, בדרך שימצא לנכון, את חומר הראיות הנוגע לאותה פגיעה...אדם שהודע לו...רשאי להתייצב לפני הוועדה, אם בעצמו ואם על ידי עורך דין, להשמיע דברו ולחקור עדים...".
חברי, אבישי גרינצייג, הזכיר בטור שלו בעיתון "בשבע" שוועדת החקירה לאסון מירון, שבדקה עניין מצומצם בהרבה מהוועדה האפשרית שעליה אנחנו מדברים, הודיעה ל־18 איש שהם עלולים להיפגע מן המסקנות, ואפשרה להם לקבל את החומרים ולחקור עדים. כאן, אצלנו, לפחות ברמת הפוטנציאל, הרשימה יכולה להיות כמעט אינסופית. ראשי ממשלה, שרי ביטחון, חברי קבינט, קציני צה"ל, בכירי השב"כ הנוכחים והקודמים ועוד ועוד. מה זה אומר?
ד"ר דורי קלגסבלד, מהמומחים הגדולים לענייני ועדות חקירה בישראל, מזהיר בספר מעניין שהוציא לאחרונה בנושא, שנוכח הצורך לתת למוזהרים להתגונן, המלצות אישיות מאריכות מאוד את משך עבודת הוועדות. בין פרסום מכתבי האזהרה של ועדת אור לבין פרסום הדוח חלפו שנה וחצי, הוא מזכיר, ובין פרסום מכתבי האזהרה של ועדת נאור־ברלינר לעניין אסון מירון ועד לפרסום הדוח חלפו שנה וחמישה חודשים.
אין סיבה לחשוב שהפעם, מול היקף החומר והמוזהרים הפוטנציאליים, זה ייקח פחות. "האינטרס הציבורי הוא לסיים מהר ככל האפשר", מסביר קלגסבלד, שמתנגד עקרונית להמלצות אישיות. החוק מדבר על בדיקת "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור" - אם זה ייקח חמש שנים, תכלית הוועדה עלולה להתפספס.
למי שמתעניין בסוגיית ועדות החקירה וזמנו מוגבל, הייתי ממליץ גם על ספרו של קלגסבלד שהזכרתי קודם, וגם על שיחה מעניינת שניהל חברי שמואל רוזנר, במסגרת ההסכת השבועי על ספרים ורעיונות של מיזם "הקיפוד והשועל", עם קלגסבלד, עם ההיסטוריון הפרופ' יואב גלבר ועם השופט מנחם פינקלשטיין.
קלגסבלד ייצג מוזהרים רבים בוועדות חקירה רבות. גלבר שימש יועץ לוועדת אגרנט. פינקלשטיין עמד בראש הוועדה שבדקה את בריחת המחבלים מכלא גלבוע. "רוב הציבור רואה בוועדת חקירה טריבונל של תליינים", קובע פרופ' גלבר, "ומה שמעניין אותו זה המסקנות האישיות שתוציא נגד איקס או וואי...ואם היא לא תולה אף אחד אז היא לא מעניינת, היא לא רלוונטית".
"ההמלצות המוסדיות, הן בעיניי העיקר", הסביר שם ד"ר קלגסבלד. "יושבת ועדת ולומדת את הנושא וצריכה לשפר משהו שנפל בו פגם לגבי העתיד. הבעיה היא שההמלצות האישיות מטשטשות את הרושם של ההמלצות המוסדיות. כולם מתרכזים בהמלצות האישיות, כי זה הרבה יותר פיקנטי ומעניין...".
הוא נתן דוגמאות לשינויים חשובים שהובילו המלצות מוסדיות. "אני חושב שוועדת פינקלשטיין שינתה את המצב בבתי הסוהר בצורה דרמטית, ועדת לנדוי שינתה לחלוטין את דרך החקירות בשב"כ, ועדת זיילר שינתה את הפרוצדורות להפעלת מודיעין...אני חושב שההמלצות האישיות בעייתיות...".
"מסקנות והמלצות אישיות", הוא כותב בספרו, "מושכות מטבען תשומת לב ציבורית ותקשורתית והופכות מבחינה ציבורית למרכז הכובד של הדוח...תופעה זו מעוותת את מטרתו העיקרית של הדוח: להפיק לקחים מערכתיים ולמנוע את הישנות המשגים שנעשו".
השופט פינקלשטיין פירט מניסיונו האישי כמה מהמוקשים שעלולים להאריך מאוד את עבודת הוועדה. "בוועדה הקטנה שלנו", סיפר, נסרקו מחשבי שירות בתי הסוהר לפי מילות מפתח רלוונטיות, כדי לאסוף מסמכים שיוכלו לשפוך אור על הנושא. "אתה יודע כמה מסמכים הגיעו אלינו? 60 אלף מסמכים. אתה יודע כמה זמן צריך לעבור על זה?".
מכתב אזהרה לשופט?
ונניח שהוחלט להקים ועדת חקירה, מי יהיו חבריה? לפי החוק, כשמדובר בוועדת חקירה ממלכתית, נשיא בית המשפט העליון ממנה את יו"ר הוועדה ואת חבריה. אבישי גרינצייג סקר לא מכבר בטורו את המוקשים שיעמדו בדרך להרכבת הוועדה הזו. נניח, לצורך הדוגמה, שמכיוון שהיה כאן מחדל מודיעיני גדול, יהיה רצון לאייש את הוועדה בגורם מודיעיני בכיר. נניח ראש אמ"ן לשעבר.
לפני אהרון חליוה, ששימש בתפקיד ב־7 באוקטובר, כיהן כראש אמ"ן האלוף תמיר הימן. עזבו רגע את התחזיות שלו, ערב המלחמה, שבעצמן התגלו ככושלות. הימן היה ראש אמ"ן עד סוף 2021. משכך, אין שום ספק שגם תפקודו שלו יהיה תחת ביקורת הוועדה. הוא לא יוכל לשבת בה.
לפניו היה הרצי הלוי, ולפניו אביב כוכבי, שניהם כמובן לא רלוונטיים. הליכה אחורה תמצא, לפי הסדר הזה, את עמוס ידלין, את אהרון זאבי פרקש, את עמוס מלכא, את בוגי יעלון ואת אורי שגיא. כל אלה היו מבקרים קולניים של הממשלה עוד לפני 7 באוקטובר. איש לא יקבל ברצינות שום ביקורת שלהם נגד הממשלה כעת.
יתרה מזאת, אם הוועדה תחליט לבדוק מה עשתה לביטחון הלאומי שלנו או למוטיבציה של חמאס לתקוף, ההודעה של אלפי מילואימניקים שלא יתייצבו לשירות בגלל הרפורמה המשפטית, היא תגלה שכל ראשי אמ"ן החיים איתנו, האחרון ברשימה הוא אהוד ברק, הביעו תמיכה פומבית באותם איומים של אנשי המילואים.
האם ניתן לצפות שנקבל ברצינות את השורה התחתונה שלהם? נשאר לנו רמטכ"ל אחד שלא הזכרנו עדיין את שמו, דן חלוץ. גם הוא, יחד עם אלופים לשעבר, וכמעט כל ראשי השב"כ לשעבר וראשי המוסד לשעבר, חתמו על עצומות נגד הממשלה שאת תפקודה צריך לבדוק עכשיו. למנות מישהו מהם זו תהיה בדיחה.
לאן כל זה לוקח אותנו? לצורך לאתר בכירים במערכת הביטחון שלא ניהלו מלחמה אקטיבית נגד הממשלה ערב 7 באוקטובר מזה, ושזה לא ייספר לגנותם מהצד השני, זה של האופוזיציה, מזה. שהרי בסופו של דבר, ועדה שלא תזכה לאמון ציבורי רחב, לא תהיה שווה דבר. ובהינתן העובדה שהוועדה הזו תצטרך ללכת אחורה לא מעט שנים בבדיקותיה (עד כמה? גם על זה יהיה ויכוח), הרי שמועמדים רבים לשבת בוועדה הזו מתוך מערכת הביטחון, אנשים הבקיאים בנושא, יהיו כאלה שבעצמם היו חלק מהמערכת שכשלה.
מי יעמוד בראש הוועדה הזו? לפי החוק, "יושב ראש ועדת חקירה יהיה שופט של בית המשפט העליון או שופט של בית משפט מחוזי או שופט כאמור שיצא לגמלאות או שפרש". סביר שכאשר מדובר בוועדה חשובה שכזו, נשיא בית המשפט העליון יבקש למנות שופט לשעבר של בית המשפט העליון. מי זה יהיה?
אם רוצים שהוועדה הזו תיהנה מאמון, זה לא הולך להיות פשוט. האם אפשר למנות מישהי כמו ענת ברון, שקבעה לא מזמן שהממשלה הזו מבצעת הפיכה, שהיא בדרך לכינון משטר טוטליטרי ושאנחנו נמצאים בסכנה קיומית? רצוי שלא. האם זו תהיה אסתר חיות, שתקפה במילים בוטות את מדיניות הממשלה? גם זה לא יהיה נבון. מני מזוז? עוד חבר אופוזיציה בולט. חיפוש שופט מתאים איננו משימה בלתי אפשרית, אבל זה עוד עניין שצריך לתת עליו את הדעת.
על נציג בית המשפט העליון, יהיה מי שיהיה, צריך להגיד עוד משהו. אף אחד אומנם לא מצפה שהוועדה תוציא מכתבי אזהרה לשופטים, אבל אם היא תבדוק את כל מה שעבד עקום בדרך ל־7 באוקטובר, השופט שיעמוד בראשה יצטרך לבחון טענות קשות גם בנוגע למכשולים שהניח מקום העבודה שלו בדרכה של מדינת ישראל להילחם בחמאס. שכן, במידה רבה, גם למערכת המשפט יש חלק ונחלה בקונספציה שהביאה אותנו עד הלום.
כך בהליכים שהפריעו לדרג המדיני להפחית את האספקה למדינת חמאס. כך בהליכים שהכריחו להעניק טיפול רפואי בישראל למחבלים ולבני משפחותיהם. כך באינסוף מקרים שבהם הקלו בתירוצים שונים ומשונים בעונשיהם של מחבלי חמאס, כמו בסיפורו של אותו מחבל שהבריח ברזל דרך מנהרות ברפיח, כאשר הוא יודע שהברזל הזה עתיד לשמש את הזרוע הצבאית של חמאס לייצור טילים ולבניית מנהרות, וזכה להקלה בין השאר משום "עברו הנקי".
אם תלכו עוד יותר אחורה, וזו רק דוגמה אחת, תגיעו אל הטרללת שהייתה מנת חלקנו אחרי שצה"ל חיסל את ראש הזרוע המבצעית של חמאס, רב־המרצחים סלאח שחאדה, איש שדמם של מאות ישראלים על ידיו, יחד עם 14 אזרחים שהיו לצידו. כשדן חלוץ, שהיה אחראי על ההפצצה הזו, מונה לרמטכ"ל, הורה לו בג"ץ להבהיר את עמדתו בסוגיה, ואילץ אותו להסביר לבית המשפט שאם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה יהיו התוצאות הטרגיות - המבצע לא היה מאושר.
אחר כך קבעה ועדת בדיקה מיוחדת בראשות שופטת בית המשפט העליון שמונתה לבדוק את ההפצצה, שאומנם פעילותו של שחאדה "גבתה מחיר דמים כבד של מאות הרוגים, גברים, נשים וטף ואלפי פצועים", ואומנם "היא נעשתה מתוך כוונת זדון לקטול חיי חפים ולשבש את אורח החיים התקין במדינה" ואומנם שחאדה היה "הכוח המניע, הרעיוני והמבצעי של החמאס, תוך מעורבות ישירה בתכנון ובביצוע של פעולות טרור רצחניות", אבל ההפצצה שהרגה אותו הייתה "בלתי מידתית".
למזלנו, קבעה הוועדה שלא היה בהפצצה הזו חשש לפלילים, משום שלא היה כאן זלזול בחיי אדם, אלא אירוע שמקורו ב"הערכות שגויות ושיקול דעת מוטעה, שנבעו מכשל מודיעיני". לו הייתי יושב בוועדת החקירה שתקום, הייתי בודק לעומק איזה אפקט מצנן היה לכל ההליכים הללו על המלחמה שלנו באויב הנאצי שצמח לידנו. האם אני יכול להיות סמוך ובטוח שוועדה בראשות שופט בית משפט העליון תבדוק את זה? לא ממש.
הוועדה לחקר היריבים
ועוד הערה היסטורית חשובה אחת לפני סיום. ד"ר קלגסבלד מזכיר בספרו את מה שעשה אהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה. אולמרט בחר שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית, שאת הרכבה יבחר נשיא העליון, אלא להסתפק בוועדת בדיקה ממשלתית, שאת הרכבה קבעו הוא וממשלתו. "החלטה זו הוכיחה את עצמה", מסביר קלגסבלד, "שכן ועדת וינוגרד החליטה שלא לקבוע מסקנות והמלצות אישיות ולהותיר לממשלה את הסקת המסקנות האישיות ואת נקיטת הפעולות בעקבותיהן".
מאז, הוא מזכיר, ואחרי שבג"ץ אישר את המהלך, לא הקימה שום ממשלה בישראל ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את התנהלותה שלה. כך הסתפקה הממשלה בוועדת בדיקה ממשלתית כדי לחקור את משט המרמרה, את בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע ואת המעקב אחר אזרחים באמצעות כלים קיברנטיים. שתי ועדות החקירה הממלכתיות היחידות שהוקמו מאז ועדת וינוגרד – הוועדה לבחינת אסון מירון והוועדה לבחינת פרשת הצוללות – הוקמו על ידי ממשלת בנט־לפיד, לא כדי לבדוק את התנהלותה שלה, אלא כדי לבחון את מה שעשתה הממשלה שלפניה.
הרכב משותף
ואחרי שאמרנו את כל זה, ואחרי שפירטנו את כל הקשיים והמורכבויות והמכשולים וההסתייגויות, חשוב להציג את מה שעומד על כף המאזניים מהצד השני. והעובדה שההצגה הזו תצומצם למילים ספורות, אין בה כדי ללמד על החשיבות ועל המשקל של הטענות מהצד הזה.
אז למה כן חשוב להקים ועדה? משתי סיבות עיקריות. האחת, שאחרי כל הטענות וההדלפות המגמתיות והתחקירים שהביאו במקרים רבים תמונה חלקית בלבד, יהיה גורם רשמי שיפרוש את מפת העובדות כהווייתה, על מנת שאזרחי ישראל בכלל, והנפגעים הישירים – משפחות שכולות, משפחות חטופים וכיוצא באלה – בפרט, יידעו מה בדיוק קרה כאן.
כמה זה יועיל לתיקון? כאמור, אני מסופק מאוד באשר לתשובה לשאלה הזו, אבל זה נימוק שאי אפשר לבטלו בנקל. גם לסוגיית השכר והעונש, לאו דווקא במובן של הדחת מאן דהוא, אלא במובן של מה שיירשם בדפי היסטוריה, יש חשיבות. האם שני הנימוקים הללו שווים את כל המהומה והמשאבים והאנרגיות והקטטות שתוליד הוועדה הזו? אין לי תשובה חד־משמעית.
מה שכן ברור זה שאם תוקם ועדה, בלי אמון ציבורי היא תהיה שווה כקליפת השום. ומשום כך, ואף שההחלטה על הקמת ועדה מסורה לממשלה לבדה, ואף שההחלטה על הרכב הוועדה מסורה בידיו של נשיא בית המשפט העליון לבדו, יהיה צורך בהתייעצויות כנות ובלב פתוח של כל המעורבים בדבר כדי ליצור הסכמה סביב חברי הוועדה וסביב הנושאים שתבדוק. אחרת, אין בה שום טעם.