ביום הכיפורים הזה, יום של חשבון נפש והתבוננות פנימה, חשוב שגם אנחנו בתקשורת נעשה את חשבון הנפש שלנו. בעשורים האחרונים, התרגלנו לדווח על המתרחש בדרום הארץ בצורה חלקית, מצומצמת ולא פעם גם מנוכרת. כאשר מטחי טילים נפלו על שדרות, נתיבות והיישובים שסביב רצועת עזה, הדיווחים היו קצרים וחלקיים. משפט או שניים במהדורת החדשות, מספר שניות של התייחסות, ולעיתים קרובות מדי מבט שהוסט במהרה למרכז הארץ. כאשר הטילים פגעו בתל אביב או בערים אחרות במרכז, רק אז עצרנו את השידורים, שינינו את לוח התכניות המתוכנן, ורק אז נפל דבר כי יש סיבה טובה להקדיש לכך זמן מסך נרחב.

כתושב הדרום וכמי שבשנים האחרונות מביא את קולם של תושביו ומנסה להשמיע אותו, אני שומע לא פעם מאנשים מסביבי את התחושה הקשה שנוצרה: “בסדר, ידברו על זה רק אם ירו גם על המרכז.” זהו משפט שמשקף את האכזבה והייאוש של רבים מתושבי הדרום מהיחס לו הם זוכים בתקשורת. אף על פי שהדרום סובל מאיום מתמיד במשך שנים ארוכות, מציאות החיים שלנו נדחקה לשוליים. רבים מאיתנו התרגלו לכך שהסיקור נשאר חלקי ומרוחק, ורק כאשר האזעקות נשמעות במרכז, פתאום מתעוררת תשומת הלב הלאומית והתקשורתית עימה.

אבל אז הגיעה הכאפה הגדולה – השבעה באוקטובר. אותו יום שבו חזינו כולנו בבעתה בזוועות שהתרחשו בדרום הארץ, לא רק מתוך הפחד וההלם, אלא גם מתוך הכרה כואבת בפער שנוצר בין מציאות חיינו כאן לבין סיקור התקשורת. לפתע התברר, בצורה הכואבת ביותר, שהדרום הוא כבר מזמן לא “שוליים”. המרכז, זה שתמיד תפס את עיקר תשומת הלב, נמצא היום גם בדרום והמציאות בדרום, משפיעה על הלך הרוח במרכז. ההבנה שמה שקורה בשדרות, נתיבות, אשקלון ויישובי העוטף הוא לא פחות חשוב ממה שקורה בערי המרכז – זעזעה אותנו בעוצמתה.

הצורך שלנו, כאנשי תקשורת, להבין את הכאב ואת המציאות היומיומית של תושבי הדרום הוא קריטי. כאשר כולנו מתמודדים עם התוצאות האיומות של האירועים בשביעי באוקטובר, אנחנו נדרשים להכיר בעובדה שאנשי הדרום חיים תחת איום מתמיד מזה שנים ארוכות, ולעיתים קרובות מדי התעלמנו מהמצב הזה. 

אין לנו את הפריבילגיה להמשיך ולהתעלם או לסקר באופן שטחי את מציאות חייהם. ביום כיפור הזה, עלינו לבקש מהם סליחה.

הסליחה הזו לא יכולה להישאר רק ברמה הסמלית. עלינו לשנות את גישתנו. עלינו לשאוף לסקר את הדרום בצורה מעמיקה, רצינית ומתמשכת, לא רק ברגעי משבר ולא רק כשזה פוגע במרכז. התקשורת חייבת להפוך לכלי שמביא את קולם של כל חלקי האוכלוסייה, ובמיוחד של אלו שבמשך זמן רב חוו את המציאות הקשה של החיים תחת אש, מבלי לקבל את החשיפה הראויה.

ביום כיפור הזה, אנחנו צריכים להכיר לא רק באשמה שלנו על ההתעלמות המתמשכת ממצוקות הדרום, אלא גם באופן שבו תרמנו לשיח שמקטין את החוסן הלאומי. במשך שנים, נוצרה תחושה שהמתח בעוטף עזה הוא עניין מקומי, שולי יחסית. התפיסה הזו, אותה הובילה לא פעם התקשורת, גרמה לכך שתושבי הדרום חיו במציאות של איום מתמיד, כמעט לבדם, בזמן שמקום ותשומת לב ניתנו מקום לאירועים אחרים, כאילו מה שמתרחש מעבר לגבולות תל אביב פחות חשוב.

השינוי לא יכול להתרחש רק בתודעה שלנו אלא גם בשטח – בסיקור היומיומי, בהבנה שהדרום הוא מרכז חיוני של מדינת ישראל. השביעי באוקטובר, על כל כאביו וזוועותיו, הבהיר לכולנו שאין מקום להתעלם יותר מהמתרחש שם. ביום הכיפורים הזה, לא רק כאזרחים, אלא גם כעיתונאים, אנחנו מחויבים לקחת אחריות על הדרך שבה סיקרנו את הדרום לאורך השנים. זה הזמן לעצור, להביע חרטה ולשנות.

ביום הכיפורים הזה, אנחנו צריכים להתחייב שלא נחזור על הטעות הזו. לא עוד להתעלם מהדרום, לא עוד לצמצם את הדיווחים על מה שמתרחש שם. הדרום הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, והכאב והחיים תחת איום מתמיד של תושביו הם חלק מהותי מהסיפור הלאומי שלנו.