אסון הכטב"ם בבסיס גולני ותוצאותיו הותירו מעבר לתחושה של כאב גדול גם חוסר אונים ותסכול, והשאלה שמרחפת זה זמן באוויר היא איך ייתכן שלצבא החכם, המודרני, המצויד במערך ההגנה האווירית הרב־שכבתית הטובה בעולם, עם מיטב הטילים והמטוסים ומעבר לזה - אין מענה לכטב"ם? נשק שלכאורה נראה כצעצוע מול כל היכולות המרשימות של צה"ל.
מחדל הכטב"ם הוא למעשה המשך ישיר למחדל שבעה באוקטובר, מחדל של קיבעון מחשבתי, יוהרה, התעלמות מהמציאות מתוך אשליה שהאויב מורתע, לא יעז והכל בסדר.
דוד בן־גוריון המנוח לא היה מצביא צבאי דגול עם עבר צבאי, אבל הייתה לו חוכמת חיים וראייה מפוכחת של המציאות, שלדאבון הלב אין ולא היה לאף אחד מראשי הממשלה כאן ב־30 שנה האחרונות.
לגבי כמה חסר לנו בן־גוריון כזה בימים אלה, ניתן ללמוד ממה שאמר, דרש ויישם בתקופת כהונתו. כך למשל טען בן־גוריון בשנות ה־50: "האויב המסוכן ביותר לביטחונה של ישראל הוא האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לביטחון המדינה, אנו מחויבים לערנות ולרעננות מתמדת במחשבת הביטחון ובתכנונו, ובדיקה חדשות לבקרים אם אנו מוכנים למחר החדש".
אם לא די בזה בן־גוריון טען בכל דיון ביטחוני שהתנאי הראשון להישרדותנו מול אויבינו הרבים הוא קודם כל היכולת שלנו להעביר את המלחמה לצד השני, לשטחו של האויב, ובעיקר הוא דגל באמרה: "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".
נכון שלא צריך להיות בן־גוריון כדי להבין שאנחנו מדינה קטנה וצפופה שקל לפגוע בה, מדינה שלא יכולה להרשות לעצמה להילחם על הישרדותה בשטחה, מכאן שעיקר המאמץ הצבאי שלה חייב להיות מרוכז ביכולות ההתקפיות, מה שלא קרה כאן בשנים האחרונות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו טען לא אחת, ובצדק, שהאחריות לביטחון המדינה ותפיסת הביטחון שלה היא תמיד של ראש הממשלה, לא חשוב מי שר הביטחון ומי הרמטכ"ל. אי אפשר שלא להסכים עם נתניהו בעניין הזה. הבעיה היא שלאורך כל שנות כהונתו הרבות הוא לא הבין, או לא רצה להבין, שהעיסוק רק בהתמגנות שלנו לדעת - זה לא הפתרון למציאות המתהווה מולנו.
ראינו את זה באופן מוחשי וניכר בהשקעה האסטרונומית בגדר ובמערכת ההגנה התת־קרקעית להגנה מפני המנהרות מול רצועת עזה, שהיו לכישלון מוחלט. ההתפתחויות המהירות והקטלניות של שדה הקרב המודרני חייבו ומחייבות את מי שאחראים לביטחונה של המדינה, ביוזמת ראש הממשלה, לחשיבה אחרת, מחוץ לקופסה, במקום להתמגן לדעת בעוד שכבה ועוד שכבת הגנה.
במלחמה המודרנית אין מנצחים מוחלטים, כפי שראינו במלחמות של פעם, כשהציבו את הדגל על הארמון או על ראש ההר. ניצחון בשדה הקרב המודרני הוא לא מוחלט, הוא יכול להיות מושג רק באמצעות יכולות מפתיעות להלום בעוצמה שמותירה את האויב הלום וחסר אונים, ומנגד להיות ערוך מיד למהלומה הבאה, שתוציא את האויב משווי משקל.
המלחמה המודרנית גם אינה יכולה להיות ארוכה, כיוון שהיא פוגעת בכלכלה ובמורל, כשברור שפגיעה בכלכלה זו פגיעה ביכולת הצבאית, בניצחון בשדה הקרב.
כל אלה מחייבים מחשבה אינטגרטיבית, שיודעת לשלב הגנה, ובעיקר כאמור התקפה, עם הרבה חוכמה ותחבולה, עם כל הכבוד לכיפת ברזל, למערכת החץ, לשרביט קסמים וכו', ש"עוטפים" אותנו בשכבת הגנה. אומנם בלעדיה מצבנו היום היה חמור ועגום מאוד, אך אסור להתעלם מכך שמדובר ב"אליה וקוץ בה".
אלמלא היה לנו את "חומת המגן" הזו, היינו חייבים להפעיל למען קיומנו ביתר שאת את מלוא יכולות ההתקפה שלנו והיינו פועלים במלוא העוצמה למנוע מאויבינו להגיע ליכולות שיגור כאלה, וכמובן לא מאפשרים להם לשגר את הכמויות הבלתי נתפסות של הטילים והכטב"מים לעבר מדינת ישראל.