בחלוקה הקלאסית - ויש שיאמרו "הסטריאוטיפית" - בציבוריות הישראלית, מקובל להתייחס לשמאל כאל הפלג החושב, המשכיל יותר והמתון - לא רק בגישתו לאויב, אלא גם ברמת השיח הפנימי. זאת בעוד הימין הוא לכאורה פחות משכיל, בעל פיוז קצר ומגיב מהבטן ולא מהראש (מי שהגיב בקללה למקרא המשפט האחרון, לפני שהמשיך לקרוא, רק הצדיק את הסטריאוטיפ). החלוקה הזאת נתמכת, לכאורה, בנתוני ההשכלה הפורמלית של מצביעי ימין ושמאל. איך שלא תסתכלו על זה, למה שמכונה כאן "שמאל" (אף שחלקים ממנו הם ימין חברתי, ליברלים ואחרים)  - יש יותר שנות לימוד.

בשנים המעטות מדי שביליתי באקדמיה, היה לי מרצה שאהב להבחין בין "רליג'ס" במובן "דת" לבין "רליגיוזיות" - כאימוץ של סממנים כמו־דתיים, כחלק ממערך טקסי, אך לאו דווקא אמוני. אזור דמדומים בין אמונה לאמונה טפלה. עיקר הדוגמאות שנתן היו בהקשר של ש"ס, שהייתה אז בשיא המסע המשותף עם קדושים ומקובלים, מהרב הישיש כדורי ועד לכל מיני צדיקים (עם מירכאות או בלעדיהן) שהחלו להצמיח לעצמם חצרות בדרום.

יש לכך לא מעט ביטויים בחיי היומיום שלנו. למשל הברכה: "בעזרת השם נעשה ונצליח". בעיניי היא מרגשת כשהיא נשלחת ברשת הקשר על ידי המג"ד, לפני הכניסה ללבנון, אבל קצת מצחיקה כשהיא ממולמלת על ידי מתמודד ב"מאסטר שף", שמדליק את הכירה כדי לצלות שקדי עגל, וזאת אפילו תחת ההנחה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. 

אם לחזור לחלוקה הסטריאוטיפית, הרי שמרבית האמונות והטקסים הקטנים מיוחסים לאנשים מסורתיים, מאמינים ויש שיוסיפו גם מזרחיים. החלוקה הזאת לא נסמכת רק על התנשאות מצד מי שאינו כזה (ע"ע נאום הקמעות והמזוזות של יאיר גרבוז), אלא גם על נרטיבים שאולים מהתרבות הנוצרית: אמריקאי שהוא לבן, אנגלוסקסי, פרוטסטנטי ומשכיל (פריבילג, יאמרו אחדים, אליטיסט יגידו אחרים) לא יצטלב בחולפו ליד כנסייה, לעומת חברו הקתולי או האורתודוקסי, ורוב הסיכויים שהוא גם לא יענוד שרשרת עם צלב על צווארו. רוצה לומר, התרחקות מהדת וסממניה היא מאפיין למי שמחשיבים עצמם למשכילים יותר, מתקדמים יותר ונאורים יותר.

היו שנים שבהן זה היה מוצדק, שכן חשיבה מדעית מבוססת על מחקר ומשוחררת מכבלי האמונה. רק שבשנים האחרונות נדמה שגם השמאל הישראלי, המשכיל, הרציונלי והמטיף כנגד זרמים "משיחיים" ברא לו סט של אמונות לא הגיוניות בעליל, אבל מושרשות עמוק. קשה לשרטט בדיוק את קו השבר, אבל אפשר שזה במקום שבו הפך יצחק רבין מראש ממשלה שנרצח לקדוש מעונה, כאילו עצם מותו (שייזכר לדיראון עולם, למען הסר כל ספק) מהווה הוכחה לצדקת דרכו. 

ברגע שהיה לשמאל קדוש מעונה, צמחה יש מאין גם מורשת שנקשרת בשמו ועמה האמונה הרווחת שלפיה אילולא היה נרצח, היה כבר שלום. מסקנה חותכת שאין לה שום אישוש מלבד אמונתו של המאמין בה. אותו מאמין ששר "לכן רק שירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה" (יענקל'ה רוטבליט) - ממש כנושא תפילה.  מהר מאוד פשו במחנה תופעות "רליגיוזיות" שנקרא להן "אקדמיזם" (אין מילה כזאת באמת), כלומר אימוץ של מושגים מהאקדמיה, לא מתוך סקרנות או כחלק ממחקר אמפירי, אלא כדי להפוך תזה לעובדה. 

כמו בכל "מדע", נזקקו גם כאן לאקסיומות, כלומר להנחות יסוד שלא ניתן להוכיח אך למרות זאת מתקבלות כעובדות (למשל השלום האוטופי שהיה מביא רבין אלמלא נרצח, או מושגים כמו "הכיבוש משחית") ומשם ההתדרדרות הייתה מהירה: כך למשל נעשית הבחנה בין שנאת היהודים (אנטישמיות שאינה עולה בקנה אחד עם הפוליטיקלי קורקט) לשנאת מדינת היהודים (שמנומקת בכיבוש ולפיכך "לגיטימית", שלא לומר אופנתית).

ויש גם תחומים אפורים יותר, כי בכל מקום שיש בו כריסט (מושיע שמייצג את הטוב), יש גם אנטי־כריסט, שמייצג את הרוע המוחלט. כך צמחה ההבחנה, שאינה משוללת יסוד כשלעצמה, בין "ימניים" ל"ביביסטים". כלומר, יש בהחלט נאמני אידיאולוגיה ימנית שאינם תולים את כולה על צווארו של ראש הממשלה, אבל אף אחד לא מכנה אותם בכינויי גנאי כמו "ליברמניסטים" או "בנטיסטים".

יש לי חברים שבזים ללימודי דף גמרא, כלומר לתלמוד הבבלי שגילו כבר קרוב לאלפיים שנה, אבל יצטטו בלהט מאמר דעה מעיתון "הארץ" של שלשום, כאילו היה דברי אלוהים חיים. הייתי שמח להמשיך לפרט, אבל מאחר שהמקום צר והרשימה עודנה ארוכה, חשוב לי להבהיר: גדלתי בשמאל הישראלי ובמידה רבה אני עדיין שותף לחלק מדעותיו, אבל דווקא משום כך חורה לי שמטומטמים כה רבים צצו לפתע בשורותיו, חמושים לא רק בלהט אופוזיציוני אלא גם בסט אמונות שהם אוהבים להדביק ליריביהם.

לרוב הם מתנסחים טוב יותר, מה שלא הופך אותם לצודקים יותר, באשר לטיפשות אין דעה פוליטית ולא מחנה אמוני. כי קצת כמו האשמה לגבי 7 באוקטובר, כך גם באשר לטמטום של מי שמתדיינים על אודותיה בזעם קדוש ובגידופים: יש מספיק טמטום לכולם.