דמיינו את “פאוץ'" של נועה קירל על הבמה, מבוצע בידי אנסמבל של 14 מוזיקאים שכולל חטיבת נשפנים, שלוש זמרות ושני מקישנים, והכל בכלל במקצב לטיני. ועכשיו דמיינו שוב, את כל הג'אז (?) הזה, על הבמה המרכזית של פסטיבל הג'אז באילת. נדמה שרק לפני שנים ספורות זה היה נתפס כלא פחות מחילול הקודש בקרב חובבי הז'אנר המסורתיים. אבל הזמנים משתנים, וההגדרה של “ג'אז" הולכת ונהיית יותר רחבה ואקלקטית. בפסטיבל הקרוב, שיתקיים בעיר הדרומית בנובמבר, החיזיון הזה יתבצע במלואו במסגרת המופע של “הקולקטיב של אמיתי קורץ". מופע שיציג עיבודים חדשניים ומפתיעים לקלאסיקות ישראליות ולועזיות, מ"פאוץ'" דרך “שיר אהבה סטנדרטי" של אריק איינשטיין ועד ל"אדוני" של רוני סופרסטאר, ויתארחו בו אלון אולארצ'יק, ליהי טולדנו ואלון עדר.

הביוגרפיה של האיש מאחורי הקולקטיב, אמיתי קורץ (26), יכולה להסביר את הגוון המוזיקלי המפתיע. הוא מעולם לא למד ג'אז באופן פורמלי, ובאופן כללי מדובר באוטודידקט. “לימודי הג'אז שלי זה להקשיב למתי כספי ויוני רכטר ולנסות לנתח מה הם עשו בשיר. מאיפה בא פתאום האקורד הזה", הוא מסביר. “ככה למדתי, מלנגן בעצמי. לא היה לי מורה. לא למדתי בתלמה ילין. הרבה שנים הרגשתי צורך להתנצל על זה. היו לי רגשי נחיתות, אבל היום שחררתי את זה. עשיתי מספיק דברים כדי להרגיש ביטחון".

מה שנכון. קורץ הצעיר עובד כבר כמה שנים טובות כנגן (גיטרה וקלידים) עם אומנים מובילים, כמו הדורבנים, גיא מזיג, אולארצ'יק, אסתר רדא ואחרים. ובמקביל עשה לו שם כאחד המעבדים המבטיחים ביותר בג'אז המקומי, אחרי שהקים ביג בנד משל עצמו שמופיע עם גרסאות מפתיעות לקלסיקות מוכרות במגוון של מקומות וקהלים, כולל הבארבי. “זה קרה ממש בטעות", הוא משחזר. “לפני שנתיים החלטתי לעשות הופעה מהחומרים המקוריים שלי, ופשוט גייסתי כמה חברים. מתופף, בסיסט, עוד מישהו שמנגן חצוצרה. בא לך לנגן? יאללה. איכשהו נהיה הרכב של מלא אנשים שאוהבים לנגן יחד. עד שבהופעה השלישית כבר נהיה הרכב של 14 אנשים. שמונה נשפנים על הבמה, כבר סוג של ביג בנד. קראתי לזה ‘הביג בנד של קורץ', וזה נהיה פתאום פלטפורמה. יש לנו סאונד מיוחד, שזה פאנק וגוספל והיפ הופ בנוסח ‘אדמה, רוח ואש'. בזכות זה התחלתי להפיק כל מיני מופעים, ואז נוספו גם מיתרים. אני בא מהעולם של ההפקות כנגן שכיר. ובהרבה להקות בארץ מסרסים את המוזיקה. שמים את כל הלהקה על המחשב ואומרים ‘נגנו על זה'. יש לך 20 איש על הבמה ואין לזה משמעות. אז אני החלטתי שתהיה לזה משמעות, ושכולם ינגנו באמת. וכשזה קורה, הקהל באקסטזה".

אתם עושים בעיקר גרסאות כיסוי לשירי פופ ורוק מוכרים. איפה הג'אז? ומה זה בעצם ג'אז, מבחינתך?
“ג'אז מבחינתי זו גישה. יש את הרגע - שהוא עכשיו, יש מוזיקאים שמגיבים ויש שיר. השיר יכול להיות אלף ואחד דברים. והרגע הזה שמתחילים לנגן וקורה משהו ואין לך מושג מראש מה ייצא, זה ג'אז. יוצרים משהו עכשיו מאפס. נכון, יש גם להקות רוק'נרול שיש להן אותה גישה. הם פשוט באים ומנגנים. רק שהם מתחרעים, ובג'אז זה קצת יותר מתחכם. אבל הרעיון זהה, הכאן והעכשיו. אני אוהב ג'אז וגם המון דברים שהושפעו מג'אז, כמו אר אנ' בי ובכלל - מוזיקה שחורה. ויש לי חולשה מיוחדת לגוספל. כל הקורונה הקשבתי לגוספל, וזה חלחל".

למרות החיבה שלו למוזיקה ישראלית ישנה, קורץ עצמו כתב עד עכשיו רק באנגלית. ובינתים הוא חתום כבר על שלושה אלבומים. עם המוזיקה העכשווית בישראל יש לו יחסים אמביוולנטיים למדי. “יש פה מפיקי פופ מדהימים", הוא מסביר. “אבל פשוט אין ערך לשיר כשהוא חסר מעוף. לא כל המוזיקה צריכה להיות רק מגניבה ורק פאן. הרבה אומנים מפחדים להיות עצמם והולכים לפי איזה טרנד שאף אחד לא מבין מי מכתיב אותו. יש לי חברים שבתחילת הדרך היינו עושים דברים מופרעים יחד, ואז בא איזה מנהל ואומר - ‘אחי, אתה רוצה להיות ברדיו?', ואז הם הולכים למפיק מוכר ושולחים לי את התוצאה. ואני אומר, ‘זה סבבה. אבל איפה אתה בתוך זה? איפה האותנטיות שלך?'. אנשים מפחדים". 

# הקולקטיב של אמיתי קורץ יופיע ב־16.11 במסגרת פסטיבל הג'אז באילת.