עשרות אנשים נצפו לאורך הרחוב שמוביל לים, כשלהק מטוסים חולף מעל ראשיהם בקצב אחיד. זה קורה אחת לחצי שעה בערך, בגובה נמוך. גם אם הראש לא בטלפון לעדכונים במתרחש, אי אפשר להתעלם. הכיוון עכשיו צפון.
כמה שניות של הרעשה אווירית מתמזגות עם רעש של אנשים מהשדרה, שעומדים ליד הבוטקה של הקפה. התור באופן מוזר נותר ישר. אנשים עומדים בטור ולא בגוש, בסבלנות יחסית ובאמפתיה הדדית. אני יודעת שזה זמני ולא ממש נורמלי ביחס למקום. פשוט היה יום קשה, אז כולם בשקט כי לא נעים. זה מוזר ואף מטריד אותי קצת שאף אחד לא מציץ לי מעל הכתף כדי לנסות לסמן לבריסטה שהוא כאן, כדי לעקוף אותי בתור בלי שארגיש שהוא עוקף. אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי בשנה החולפת לבחור את המלחמות שלי, ואני בוחרת בשלום. גם אם עוקפים אותי בתור לקפה הראשון של הבוקר. גם אם אני ממהרת, וגם אם זה ממש לא צודק.
מהשולחן המאולתר שהעירייה הניחה בשדרה מגיעים קולות רמים. לא צעקות, כי בכל זאת זו שעת בוקר מוקדמת יחסית, אבל ניכר שמדובר בוויכוח סוער בין אנשים. הפרלמנט הקבוע של המבוגרים רב שוב על פוליטיקה, אחרי כמה ימים של הפסקה מהמריבות. בכל זאת היה חג וקרו פה דברים. נדמה לי שבפעם הקודמת שעברתי שם שמעתי מישהו שסיפר על סכסוך עם אחד הקבועים שאמר שביבי גיבור בגלל שחיסל את נסראללה. תוך כדי ויכוח התברר שהחבר המנודה חזר אחרי סולחה של יום הכיפורים, כך שמעתי בחצי אוזן. עכשיו הוא יושב בשקט בפרצוף זעוף.
זה מצחיק אותי וגם קצת מעציב. ובכל זאת, כמו ציוץ של ציפורים בחלון בשעות הבוקר, גם מריבות בפרלמנטים הן סימן טוב בעיניי, אף שפוליטיקה היא דבר רע. כל עוד יש ויכוח יש חיים. כל עוד יש ניסיון לשכנע מישהו אחר שהוא טועה ושאתה צודק, זה אומר שאנשים לא איבדו תקווה ורוצים לצידם מסה קריטית של אמונה בצדקת הדרך.
אחר כך ירדתי לחוף הים, שלא היה מלא. אנשים פרשו שמיכות והקימו ציליות. הבטתי בהם בהערצה. שלוות נפש מדומה בתוך בליל של רעש. מהצד ראיתי משפחות מאורגנות שתקעו יתד של צהריים בתחושת חופש יחסי. מסדרון זמן נקי מטרדות בתוך יממה מתוחה. אני בעד וזה חשוב.
ניסיתי לראות אם גם הם מנסים לאתר את הדרך המהירה ביותר לברוח אם יהיה צריך. זה עוזר לי להרגיש נורמלית בתוך התחושות שלי. אבל אף אחד לא סרק את הסביבה. לפעמים אני אוהבת את זה שאנחנו העם המדחיק ביותר בעולם.
מדי פעם חולף מסוק, והמבט נישא מעלה. כשיש רעש בשמיים, כולם לוקחים רגע של שתיקה שאפשר לחתוך בסכין, ואז הרעש על הקרקע חוזר לזמזם לו ברקע.
אני מנסה לספור את הפעמים שבהן חיפשתי שקט ברעש האורבני שהתחיל להפריע לי. בין צפצופי הרכבים, המטוסים שטסים נמוך מדי, צעקות של פועלי בניין, עבודות הרכבת, רעשי הפינוי־בינוי, משאית זבל בארבע לפנות בוקר, מכונת הניקוי של העירייה, ועוד שלל מקפיצי עצבים קטנים כאלה שהפריעו לשלווה. אבל זה היה מזמן, לפני שנה. עכשיו אני מחפשת את הרעש הזה, מרגישה שכששקט מדי בחוץ זה לא טבעי לנו.
בנוף אורבני אנשים לא אמורים לשתוק. לא בשדרה, לא ברחוב, לא בשגרה. זה פשוט לא בנוי כך. בניגוד לעכברי הכפר, אצלנו, עכברי העיר, הרעש הוא המפתח לעוצמת השקט הפנימי שלנו. בהמולת עיר ישראלית רגילה יש רעש, עצבים, קצב מהיר, פעימות דופק מהירות של חיים שנעים על משב רוח פרצים. וכשהוא נעלם לי, אני מתגעגעת אליו, זקוקה לו. הרעש הזה מצליח באופן בלתי ניתן להסבר להשקיט קולות פנימיים סוערים.
באחד הימים היותר מאתגרים שהיו פה, כשהתלבטתי אם לצאת לים, פתחתי את חלון החדר האחורי שלי שמשקיף לשדרה. ראיתי שאנשים יושבים כרגיל עם הכלבים שלהם על הספסל ושותים קפה. אז יצאתי החוצה. אחר כך בחצות שמעתי חבורת נערים בחופשה שמרעישה מתחת לבית כמו שרק נערים יודעים לעשות. במקום להיות השכנה הנרגנת, פתאום רציתי שהם ימשיכו. כי ככה נראה חצות לילה סטנדרטי בעיר נורמלית במדינה שלווה.