יש לי מרפסת ענקית. לא מזמן, כשהזמנתי הנה איזה הנדימן לתלות לי כמה מוביילים וכמה תמונות, הוא גילה לי שרצה לרכוש את הבית הזה, בעיקר בגלל המרפסת, אבל אשתו אמרה לו שיש להם חמישה ילדים ואולי כדאי שיתמקד במטבח ובחדרים במקום לחלום חלומות על קפה במרפסת ומנגל גז וערסל. בצער רב הוא ויתר עליה והלך על בית משפחתי יותר.

אני לא יכולה להגיד שאני מנצלת את המרפסת יותר מדי. לפני כשבועיים, בבוקר שלמחרת ערב ראש השנה, אירחתי את המשפחה, שהסכימה להגיע עד חריש.

הרי כמה לילות לפני כן עוד ישבנו כולנו ספונים בממ"ד והתפללנו שאיראן לא תצליח לעשות כלום. היינו 20 איש, מנגל, המון בשרים ואפילו שולחן ממתקים עם חטיפים לילדים וערכת קריוקי (כי אם אנחנו ישראלים, אז עד הסוף), ועוד נשאר המון מקום במרפסת. היה כיף.

אחרי הגירושים והמחלה ההיא שעברתי, למדתי לברור אנשים ולהכניס לחיי רק כאלו שאני אוהבת, בלי ייסורי מצפון. פעם נהגתי להזמין מתוך ה"לא נעים". היום ניתקתי מחיי את כל ה"לא נעים", כי לא-נעים-מת-מזמן ורק מי שמשמח אותי ואת בתי נכנס בפתח דלתי. והאמינו לי, הכרטיס היה שווה מאוד.

שבועיים התלבטתי אם לבנות עבורה סוכה קטנה או שזו טרחה מיותרת. כל מעבר הדירה הזה והמלחמה שבאמצע ומס הכנסה שרק דורש יותר ויותר יצרו לי המון בזבוזים ופחות מדי כסף בחשבון הבנק.

בשביל מה עוד אטרקציה ועוד הוצאה? הרי גם ככה לא נקיים את המצווה ולא נישן בסוכה שבעה ימים, אבל היא, גפן, קרויה על שם אחד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ובכל סוכה שבה היינו עד היום קישוט הגפן הנוצץ השתלשל מתקרת הענפים היפה.

נדמה לי שקראו לו אלי. יותר מזה, אלי כהן! שם גנרי, אבל בעל משמעות מורשתית חזקה מאוד. הוא, אמו ואחיותיו עברו לגור בבניין הרכבת ששכן אל מול ביתנו אז, באמצע שנות ה־90, ברחוב ראש פינה בחולון. בעוד אנחנו ואחיותיו היינו בערך בנות אותו הגיל, 6, 7, 8 ו־9, הוא היה כבר נער.

אני זוכרת שהייתה לו שרשרת זהב שבטח קיבל לבר המצווה ורוב הזמן הלך בלי חולצה, למגרש הכדורגל, למכולת של הגרוזיני וסתם למקלט הציבורי בשכונה.

בערבי החג של סוכות נהגנו אני, אחותי אמילי, אמי ואבי להתלבש יפה ולנסוע במונית של אבי אל הסוכה הגדולה של סבי שמעון וסבתי בדיה עליהם השלום. שם התרכזו כל בניו של סבי, שמונה במספר, ובתו היחידה, וילדיהם.

היינו יותר מ־60 אנשים, בסוכה אחת גדולה, מקושטת והשמחה ביותר שבה הייתי בחיי. אני עוד זוכרת את ריח הקובה המטוגן והמנגל שאותו ניהל דודי אילן. אוזניי זוכרות את מזמורי החג, שירי ארץ ישראל היפה ששרנו כולנו בצוותא וברכת החג של סבי שמעון.

ועיניי, בעיקר עיניי, עוד זוכרות את קישוטי הסוכה הנוצצים שנלקחו מחנותו של דודי ישראל (נכון, נלקחו ולא נקנו, לישראל אף אחד לא היה משלם, כל האחים, כולל סבי, היו בחוב מתמשך בחנות הקטנה והמבורכת שהייתה לו בבת ים).

ב־12 בצהריים של אחד מערבי חג הסוכות ההם החלטתי שההמתנה עד השעה שמונה ארוכה מדי. אספתי את כל ילדי השכונה ושאלתי אותם אם בא להם להקים סוכה משל עצמנו.

כולם, גם אלו שרק עלו מברית המועצות ולא ידעו מילה בעברית, נרתמו והתרגשו לקראת המשימה. התחלנו לאסוף קרשים גדולים, והאמיצים שבינינו אפילו גנבו לאמהות שישנו את השלף שטונדה שלהן, סדינים לבנים וצבעוניים בשביל הסוכה. היה לנו כבר הכל, אבל אף אחד מאיתנו לא היה חזק, גבוה או ידען מספיק בשביל לבנות את הסוכה הזאת.

דלית, אחותו של אלי, שעליו כתבתי קודם לכן, חשבה רגע ואז אמרה "אולי אח שלי? בעצם לא, רבתי איתו מקודם, הוא לא ירצה".
"נו, בבקשה", הפצירה בה אחותי אמילי בת ה־6, כולה מזיעה, לובשת חליפה של מכבי חיפה ופוני מסתלסל מסתיר את עיניה. "אני אבוא איתך אליו, מרסל, אפשר לבוא איתה?", שאלה אותי. כמובן שהסכמתי, הכל בשביל הסוכה המתהווה.

כך עלו שתיהן ארבע קומות אל הבית הקטן ברח' ראש פינה 17. שמעתי את אלי צועק עליהן "נראה לכן? מאיפה גנבתם קרשים? מאיפה תביאו אוכל בכלל?".

אני וגרמן, אחד מהילדים שלא דיברו עברית, התיישבנו בייאוש על החול וציירנו ציורים עם כל מיני זרדים שמצאנו, די ידענו שאבוד לנו וסוכה לא תהיה.

חמש דקות חלפו, ודלית ואמילי ירדו מחויכות, מחזיקות יחד מזוודה אדומה וכבדה של כלי עבודה, חצי דקה אחריהן ירד אלי חסר החולצה וסולם בידו.

שעתיים הוא עמד על הסולם הזה וטרטר את כולנו. מזה ביקש מסמרים, מההוא ביקש מים, ומזה ביקש ללכת ולקנות לו ארטיק קרח מהגרוזיני לפני שיסגור. ממני ביקש לספר לו סיפורים מצחיקים על ההורים שלי, ואת אחותו שלח 100 פעם למלא את בקבוק המים ולהשפריץ עליו שלא יהיה לו חם.

אחרי שעתיים, בחולות שעליהם עד היום לא בנו כלום, ברחוב ראש פינה 17, עמדה סוכה מעט רעועה, עם סדינים לא אחידים, וחיכתה לילדי השכונה שיקשטו אותה. עשינו את זה מהר. רצינו לחבק את אלי, להגיד לו תודה, אבל הוא כבר אסף את דבריו ועלה הביתה, לא לפני שהורה לנו לקרוא לו כשיהיה בה אוכל.

"בארבע בצהריים בדיוק ניפגש פה, ושכל אחד יביא משהו ונאכל, טוב?". רצנו הביתה, ההורים של כולנו כבר היו ערים, אף אחד לא האמין שהצלחנו להקים סוכה, אמילי הובילה את אבי ואמי אל הסוכה, הם היו בהלם.

שם פגשו גם את אמה של דלית, את ההורים של גרמן ואדוארד (אבא של גרמן חיזק את המסמרים). ובמקום לנזוף בנו, שיבחו את כולנו וצעקו לאלי מהחלון שהוא אלוף, וכך שבו האימהות במהירות אל הבית, ונתנו לכל ילד קופסאות  ובתוכן מאכלים שאלתרו.

בארבע בדיוק התאספנו כולנו בסוכה, התיישבנו בתוכה על מחצלת שפרשנו ושלפנו את המאכלים. אני זוכרת הרבה במבות, פשטידת פטריות, פסטה לבנה עם פירורי גבינה מלוחה וירקות.

אבא שלי הביא שני בקבוקי קריסטל ירוק, שגם לקח מישראל בלי לשלם, וכוסות חד־פעמיות, מזג לכולנו ויצא מהסוכה. היינו מזיעים, רעבים ומאושרים. אהבתי את הילדות הזאת ברחוב ראש פינה. לפעמים, כשיש לי איזה סידור בחולון, אני משוטטת שם לבדי, בפרט על גבעת החול ההיא שעליה בנינו את הסוכה, ומתחננת לאלוהי הזמן שיחזיר אותי לכל רגע שיבחר בזמנים ההם.

במרפסת הגדולה שלי בחריש עומדת סוכה יפה. קניתי אותה במחיר מופקע, אבל כסף הולך וכסף בא. וככל שתשקוט קצת המלחמה, יבואו אליה אנשים וחברים שאני אוהבת, ונברך על שבעת המינים ועל פרי הגפן. כנראה ששוב אהיה מאושרת. חג שמח. 