הזמן הוא המאה השנייה, הדור החמישי לתנאים. ר' אלעזר בן רבי שמעון רכב על חמור בשפת נהר מבית רבו שבמגדל, "ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה". נתקל באדם "שהיה מכוער ביותר". את זה אומר התלמוד.
האיש בירך לשלום את ר' אלעזר לשלום, ור' אלעזר בחר לענות לו משהו בסגנון "יא חמוץ, אתה משעמם אותי": "כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". החמוץ-מכוער-משעמם ענה: "איני יודע", ושלח את ר' אלעזר לערוך בדיקה אצל אלוהים: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
השניים ממשיכים בדרכם - ר' אלעזר על חמורו ומאחוריו האיש שהעליב. כשהגיעו לעיר, יצאו בני המקום לקראתו וקראו: "שלום עליך, רבי רבי, מורי מורי!". האדם שהלך אחרי רבי אלעזר, היה מבולבל. "למי אתם קוראים רבי?", שאל אותם.
ענו לו: "לרבי שהולך לפניך!". אמר להם האיש: "אם זה רבי, שלא ירבו כמותו בישראל", ואף סיפר כיצד פגע בו. "בבקשה סלח לו, הוא אדם גדול בתורה", ביקשו ממנו אנשי העיר והאיש התרצה: "בשבילכם אני מוחל לו, בתנאי שלא יחזור על מעשיו". הסיפור מסתיים בכך שרבי אלעזר דורש בפני הקהל ואומר את המשפט המפורסם: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".
הסיפור הזה, שמופיע בתלמוד הבבלי, מסכת תענית דף כב, מעסיק אותי, כי רבי אלעזר, אם אני מבינה נכון, לא טרח להתנצל. מישהו ביקש סליחה בשמו.
מה שכן, הוא מואיל בטובו ללמוד מהאדם הזה, ופוסק: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". יופי, באמת. ואתה לא קשה? אולי למדת משהו מהתנהגותך הרעה, אבל איפה הסליחה איפה? ואיזה מין אנשים יש בעיר הזאת? גם הם לא שמעו על בקשת סליחה? איך זה שלא עמדו על כך שיבקש סליחה? אלו הם חכמיהם?
יותר משנה עברה ועדיין לא שמעתי בקשת סליחה ראויה לשמה. כזו שכוללת גם כוונה, גם חרטה וגם לקיחת אחריות. ברור: נשיאה באחריות היא גורם מנבא לממדי העונש שיבוא, או כפי שהסבירה לי פעם עורכת דין לענייני נזיקין, כל איבר והתעריף שלו: יד שבורה שווה כך וכך שקלים, רגל קטועה - כך וכך שקלים.
הגעתי אליה עם פגיעה במיתרי הקול כתוצאה מתאונה, ושתינו השתעשענו לגלות שלקול אין מחיר. אני רק חושבת על התעריפון של כל אלפי הפצועים, הנרצחים, הנופלים, התינוקות הרכים ובנות ובני הערובה שלנו שעדיין בשבי אצל כוחות האופל.
דווקא השנה האיראנים החליטו להפגיז אותנו בערב שבו היו אמורים להתקיים אירועי סליחות המוניים, שבהם מעמד הסליחות והתרת הנדרים בכותל המערבי ולפיכך כל אלו בוטלו. אם אוסף הנסיבות לא היה כה טרגי, רק העובדה הזאת הייתה יכולה להיות קטע לא רע בתסריט ערוך היטב.
ככל שהסליחה נעלמת, כך הקלילות שבה מדברים פה במונחים של "ניצחון" ו"מוחלט" גוברת. אני קוראת ברשתות החברתיות את ההכרזות השחצניות של פוליטיקאים מדושני עונג, ובאמת נראה לי שהם חיים במקום אחר.
מקשיבה להם כשהם מגיעים לאולפנים ויושבים לצד מצביאים דגולים שמדברים בלשון נוכחים־רבים: "השגנו", "כתשנו", "הרסנו", "השמדנו". אולי כדאי שבמקום זה ייצאו לשטח וידברו עם האחיינים שלי: האחד לא ראה בית מהיום שהתחתן.
הוא בתוככי עזה ורפיח. אולי כדאי שידברו עם עוד אחיין שנמצא בספינה בלב ים ולהוריו אין מושג מה קורה איתו, או אחיין אחר שנמצא גם הוא, אחרי שמונה חודשי מילואים, בעזה. אבל הם הרי "מנותקי קשר", עוד מושג חדש שהמלחמה הזאת הביאה איתה.
באיזו קלות כל אלו שהפכו לשומרי מסך מנכסים לעצמם את עבודתם הקשה של חיילות וחיילי צה"ל שכבר מותשים מהעומס, אבל לוקחים אחריות שאחרים לא לוקחים.
באיזו קלות פוליטיקאים מתהדרים בשכפ"צים שמזמן לא לבשו, או אי פעם. על זה אומר המשפט הידוע: "מספר 2 נדבק לאונייה ומכריז: 'הפלגנו'". המשפט המקורי לא משתמש בביטוי "מספר 2", רק ארמוז שצרכים מסוימים מסומנים כ"מספר 1", וגדולים מהם "מספר 2". חז"ל קראו לצרכים מספר 2 "רְעִי". באמת חכמים כבוד הז"לים: "רעי נדבק לאונייה, ומכריז: הפלגנו".
נגיד, רק נגיד, שנכונה הטענה שלפיה אין מילים שיוכלו להמחיש את הזמן הזה, שמתרחש מחוץ לזמן. אבל לבקשת סליחה יש מילים רבות. סדר וידוי מציע לכל מעשה את הסליחה שלו ואפשרויות לכל אות ואות בשפה העברית: אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי ולשון הרע. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר ומרמה. יעצנו עצות רעות. כיזבנו. לצנו. מרדנו. מרינו דבריך. ניאצנו. ניאפנו. סררנו. עווינו. פשענו. פגמנו. צררנו. ציערנו אב ואם. קישינו עורף. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעינו ותעתענו.
יש דרכים רבות לומר "פישלנו", ולמרות זאת, טרם שמענו מאז 7 באוקטובר בקשת סליחה אחת ראויה. האם יש מחיר שיחזיר אותם? האם יש מחיר שיפצה את החיים מביניהם על הזמן הנורא? כמובן שלא. אבל אילו רק לא היינו מרגישים כל כך נטושים, כל כך יתומים. רק שלא תאבד לנו התקווה.