משהו: אדם חכם הוא אדם שדעתו כדעתנו (כבר אמר לה רושפוקו לפני למעלה מ-300 שנה).

קניתי שופר

נכנסתי לרמי לוי לפני ראש השנה, וממש בכניסה להיכל הקניות עומד מכל רשת ענקי וכולו מלא בשופרות. ברגע הראשון חשבתי שאלו שופרות פלסטיק לילדים. מבט שני הבהיר לי: אלה שופרות מקרן טבעית. אמיתית.

אני לא יודע לתקוע בשופר, אבל מצעירותי חשבתי ששופר הוא דבר נאה ומפעם לפעם כשחלפתי על פני מקומות שבהם ראיתי שופר למכירה שאלתי: כמה עולה? התשובה הייתה תמיד סכום גבוה ממה שאני מרשה לעצמי להוציא על חפץ שתכליתו רק לספק צורך ממש לא דחוף.

והנה ברמי לוי אני רואה שהמחיר הוא מסוג המחירים שאני, בגלל עושרי היחסי לרוב תושבי העולם, לא מחשיב כמעט. 39.90 שקל, ויש גם ב-49.90 שקל, ואם אגזים ואקח שופר גדול יותר - 69.90 שקל. המחיר הוא על פי הגודל, ויש שלושה גדלים.  

לקחתי ליד אחד במחיר הביניים. אבל רגע, אולי ההוא יפה יותר? ואולי ההוא? ואולי לא אחסוך ואקח גדול ב־69.90, הרי קיבלתי תלושי שי לחג, ומה הוא שי לחג יותר משופר?

כל שופר הוא אחר, אין שניים דומים, כל איל היה שונה וכך גם קרניו. זהו יקום המקוריות החד־פעמית שאין מושלה, זו שרק הטבע מסוגל ליצור.
אין שני שופרות זהים, כל אחד הוא יחיד בעולם. עם זאת, על כל אחד מן השופרות בערימה הגדולה ברמי לוי יש מדבקה אחידה בזו הלשון: "מלך השופרות. שופר מקרן איל, למהדרין".

בחרתי בסוף אחד ב-49.90. צבעו כהה, פיתולו עדין ועיקוליו נאים. לא הגזמתי בבזבוזים ולקחתי שופר במחיר הביניים, ויש לי עכשיו שופר בבית, הוא מונח לנוי. הוא באמת יפה.

לא נכנסתי שוב לרמי לוי או לסופרמרקט ענק אחר לפני סוכות, אבל לא אתפלא אם עמד שם מכל ענק מלא בקופסאות לאתרוג מכסף טבעי ב־49.90.


ההפוך הנכון

בצילומים של סלפי באינסטגרם הכל יוצא הפוך. רואים זאת בעיקר כשיש כתובת, היא תמיד הפוכה. זו בעיה. לכן כדי שהאינסטגרם ייצא נכון, המציאות צריכה להיות הפוכה.

אם השאלה שאתם שואלים עכשיו היא "בעצם, מה באמת הפוך? האם המציאות, או הצילום שלה ברשתות החברתיות?", אתם לא מבינים בכלל את המוח האנושי. כבר מזמן הגיעה התשובה: המציאות היא ההפוכה. רק מה שמעלים לרשתות החברתיות הוא האמת.

זה לא קשור דווקא לאינסטגרם או לטיקטוק או לסלפי בכלל, זה התחיל כבר לפני אלפי שנים, כשהאדם גילה שיש לו מוח, והמוח גילה שתפקידו לנסות לתאר את המציאות, והמוח גם מיד החליט שהדרך היחידה לתאר את המציאות היא להפוך אותה.


פתרון שתי מדינות

תמיד בפגישות ראשי מדינות או כנסי מנהיגים נשמעת ההצהרה על פתרון שתי המדינות בנוסח: "הפתרון הוא מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בטוחה".

שמעתי זאת לאחרונה גם בפגישה בין ראש ממשלת בריטניה לקנצלר הגרמני, שמעתי זאת שוב ושוב, וזה תמיד נשמע לי כמו מלל חסר משמעות וחסר אחריות. למה? כי החלק השני של המשפט, שכולל את המילים "לצד ישראל בטוחה" הוא החלק שלא יוגשם. אף שהוא החלק הכי קל להגשמה.

ישראל בטוחה? הרי זה ניתן לביצוע מיידי. הערבים יכולים בקלות להוכיח לישראל שאין לנו מה לדאוג. יש אלף דרכים לעשות את זה. זה לא יקרה.
בכלל, סיום המשפט שמתחיל במילים "הפתרון הוא מדינה פלסטינית״ נראה כמו סוף מודבק שלא שייך.

כמו בפרסומות ברדיו, כאשר בסוף הפרסומת נאמר במהירות כמטוס סילון שעבר חמש פעמים את מהירות הקול: ״בהתאם למדיניות הבנק. אי־החזרת ההלוואה עלולה לגרור קנסות וריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל״. או "השירות אינו ייעוץ משפטי״. בדיוק כך, בדיוק כשם שמוסיפים את המילים האלה במהירות כפולה, ככה מוסיפים ״לצד ישראל בטוחה״.


מחשבות פרועות על שלושה גלגלים

אי אפשר לשוטט בתל אביב בלי להיתקל באופניים בעלי שלושת הגלגלים. הם נוסעים בעזרת המנוע החשמלי שלהם. אף ששמם אופניים, מילה שפירושה זוג אוֹפַנִּים, יש להם שלושה אוֹפַנִּים. לכן שמם בעברית הוא תְּלַת־אוֹפַן, ואיך ברבים? תְּלַתֵי־אופן? או תְּלַת־אוֹפַנִּים? התשובה הנכונה היא תְּלַת־אוֹפַנִים (ולא תלת-אופניים).

רגע, זה כאשר מדובר ברכב שאין בו מנוע, אבל אני מדבר על הרכב בעל המנוע החשמלי. בעברית עילית שמו של רכב מנועי הנע על שלושה גלגלים הוא - תחזיקו חזק במשהו יציב - תְּלַתְנוֹע. ותל אביב מלאה בתְּלַתְנוֹעִים.

התְּלַתְנוֹעִים נעים ממקום למקום ואני אוהב לראות אותם, כי המושב האחורי שלהם מלא בילדים קטנים. יש תְּלַתְנוֹעִים שמאחור יש להם מעין ספסל זוגי ובו אפילו שני ילדים קטנים. וככה הם נוסעים ממקום למקום בתל אביב, שבצורה אחרת כבר אי אפשר לנוע בה. מלפנים צעירה או צעיר, שהם אבא או אמא על פי הרכב הזה שלהם, ומאחור ילדיהם המתוקים.

שירו שיר לתְּלַת־אוֹפַנִּים או לתְּלַתְנוֹעִים:
מלאו אסמינו בר / ויקבינו יין / תלתנועינו הומים, הומים מתינוקות / וטרה לה לה לה לה לה לה / מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה, ואין, ואין עדיין?


 פינת השלולית

מי היה מאמין שסיפור כה מיוחד יתרחש לו בשלולית. סיפור שנשמע כמו אגדה, אבל הוא קרה לצפרדע ונסיכה אמיתיים. ככה היה: הצפרדע והנסיכה היו בקשר באינסטגרם, הם דיברו בכתב וראו כמובן תמונות, אבל מעולם לא נפגשו.

יום אחד ישב לו הצפרדע במקום עבודתו, קצת רעב, כי הוא לא הספיק לאכול ארוחת בוקר, ולכן הוא כתב באינסטגרם שהוא רעב וצריך קפה. מה שהוא לא תיאר לעצמו הוא שאותה בחורה שהוא הכיר עד כה רק מן התמונות תיכנס אחרי זמן קצר למשרד, ותביא לו טוסט וקפה מהמסעדה שמתחת למשרד. נתנה לו את הקפה והטוסט, העניקה נשיקה (טוב, נשיקה בלחי, זה היה בכל זאת במשרד), והלכה.

הצפרדע היה בהלם, וכל המשרד היה בהלם. הוא הבין מי היא, ועשה סוף-סוף את המתבקש מכל צפרדע. הזמין אותה להיפגש. את ההמשך אדע אולי בעתיד, או לא. אני בכל אופן מקווה שהם חיים מאז ביחד.