"מחבל קשר את דגל ישראל": פרטים חדשים ומזעזעים מיום הטבח בעוטף

שבועות אחדים לפני שבעה באוקטובר עבר נדב גולדשטיין ז”ל תאונת דרכים קשה. משאית פגעה בו כשרכב על אופניו במסגרת אימון. זו הייתה טראומה משפחתית מטלטלת. האם חן, הבנות ים ואגם והבנים גל וטל עזבו הכל והקדישו עצמם לטיפול בנדב.

ים ז”ל כבר הייתה מפקדת כיתה בצה”ל בזמן התאונה. היא ביקשה וקיבלה חופשה בת חודש, וביחד עם אחותה אגם טיפלה באביה במסירות. “כמו חיה רעה היא הייתה”, נזכרת חן אלמוג גולדשטיין. “היא נלחמה על כל דבר שהיה יכול לעזור לאביה, שיתנו לו את הכדורים בזמן, שיתייחסו אל הכאבים שלו, שיטפלו בו כמו שצריך.

ים ניהלה את העניינים הרפואיים כמו שהייתה בעצמה – במלוא התנופה. בימים הייתי איתו, ובלילות, כשחזרתי אל הבנים, היא החליפה אותי והייתה איתו. בשלב מסוים הייתה לה איזו התפרצות, סוג של שבירה נפשית, ואני אמרתי לעצמי, רגע, אולי העמסתי עליה יותר מדי. אני זוכרת שאמרתי לה, 'ים, את כל כך צעירה, את אפילו לא אמא, וכבר את צריכה להתמודד עם לחצים כאלה. זה לא הוגן. אסור לך להגיע למקומות כל כך קשים'".

אבל אז נדב התאושש והחלים, חזר לעמוד על הרגליים, והטראומה הפכה לזיכרון של לכידות משפחתית מחממת לב. “כל המחסומים הוסרו”, דומעת חן. “כי היינו עם נדב ברגעים הכי חלשים שלו, כשהוא היה מאוד זקוק, ומצד שני, קצת יצאנו מהמסגרת והיה צריך להחזיר את הילדים לשגרה, בעיקר את הבנות כי הן מאוד היו שם בשבילו. אמרתי לנדב, 'תשוחח עם ים כי היא צריכה לחזור לצבא וגם עם כל השאר, כדי שנשוב להתנהלות יומיומית רגילה'".

אלו היו ימים טובים של ברכה, של כוח. “היינו מאושרים שקיבלנו את נדב במתנה, ועל הדרך הבנו מה זה משפחה מגויסת”, מספרת חן ביובש. “היינו בטוחים שהרע מכל מאחורינו. חודשיים וחצי חלפו, ואז בא חמאס לגמור את הסיפור”.

ב־7 באוקטובר נרצחה ים גולדשטיין אלמוג, הבת הבכורה של נדב וחן, ביחד עם אביה בביתם על ידי מחבלי חמאס, מול עיניה של האם חן (48), שנחטפה עם הבת השנייה אגם (17) ושני בניה הקטנים גל (11) וטל (9). חברתה רותם קוץ ז”ל נרצחה באותה שבת עם כל בני משפחתה - אביה אביב, אמה לבנת ואחיה יונתן ויפתח - ולא היה עד שידע לתאר את נסיבות מותם. רק מראהו של האב הירוי שנמצא בזירה, כשהוא מגונן בחיבוק אחרון על בני משפחתו, סיפר את גבורתו.

“וי אחד שחור”

ים ורותם נולדו וגדלו עם משפחותיהן בכפר עזה. שתיהן היו בנות בכורות ושתיהן שכנות. “ים הייתה ילדה מאוד חזקה ועוצמתית”, מתארת האם חן. “היא הפכה אותי לאמא וגדלה לנערה של צחוק ואהבת החיים. הכל אצלה היה בסערה. גם כשהייתה כועסת, זה היה בעוצמות גדולות. מישהי אמרה לי שים הייתה סוחפת כמו ים, לפעמים סוערת ולפעמים רגועה וחלקה. היא הייתה מנהיגה, נוטעת ביטחון, אבל גם רגישה מאוד ובעיקר חברה טובה”.

רותם הייתה אחת החברות של ים, וגם חברתה הקרובה ביותר של אחותה אגם. “רותם הייתה ילדה נעימה ואהובה”, מתאר אותה הסב בני קוץ. “מצד אחד מאוד עדינה, מצד שני דעתנית ויודעת לעמוד על שלה. מגיל צעיר סימנה לעצמה מטרות ויעדים שרצתה להשיג והגיעה אליהם. היא הייתה תלמידה מצטיינת שפיתחה לעצמה כיוונים ותחביבים. בתחילה הלכה על קונדיטוריה. לקחה קורסים של אפייה והתמחתה בעוגות חתונה. אחר כך שינתה כיוון ופנתה לאופנה ונרשמה למגמת אופנה בתיכון. גם בתחום הזה התפתחה במהירות. המשפחה הכינה לה פינת תפירה בבית, והיא בתמורה תפרה לכולם בגדים של יורדי ים והלבישה אותם וגם את החברות שלה בבגדי מלחים”.

איזה קשר היה ביניכם?

“קשר של נכדה וסבא. הייתי על תקן הנהג -'סבא, תסיע אותי', 'תיקח אותי'. הייתי כתובת תפעולית. רותם מאוד אהבה לבוא לבית שלנו, עם המאכלים האשכנזיים, וגם לבית של סבא וסבתא לוי עם המאכלים המרוקאיים. רותם הייתה מתווכת את המאכלים והתרבות המקומית לכולנו. השיא היה לפני שנתיים, כשעשינו ליל סדר פסח משותף בבית משפחת קוץ עם ההגדה הקיבוצית ועם משפחת לוי וההגדה המסורתית”.
משפחות קוץ וגולדשטיין גרו בצמידות, בית ליד בית. השכנוּת יצרה קשרים חברתיים שהשפיעו על כל בני המשפחה. “רותם הייתה קטנה מים בשנה וגדולה מאגם בשנה, ובגלל שהייתה חברת נפש של אגם, גם ים התחברה אליהן”, אומר הסב.

“כשרותם הייתה מגיעה מהצבא לסוף שבוע, אגם עוד הייתה תלמידת תיכון, אבל רותם הייתה אוספת אותה, והן היו מבלות ומסתובבות במועדונים. אחרי 7 באוקטובר מצאנו בארנק של רותם תעודת זהות של מישהי מבוגרת. הרמנו לה טלפון והתברר שתעודת הזהות הייתה אצלה כדי שאגם תוכל להציג אותה במועדון שהכניסה אליו מוגבלת לפי גיל. היו להן שטיקים וטריקים. כשרותם התחילה לקבל זימונים לצבא, היא עברה על כולם ולא ידעה להחליט לאן ללכת. ואז יום אחד היא באה ואמרה, ‘החלטתי ללכת לקורס מפקדי כיתה. אני רוצה להיות מ”כית’. בגלל שהיה לה קשר מאוד קרוב עם אגם וים, אז ים, שכבר הייתה מ”כית בתקשוב, המליצה לה על התפקיד”.

סרן הילה כץ, שהייתה באותה העת מפקדת פלוגת ברדלס והיום מלווה את משפחות קוץ וגולדשטיין, זוכרת שים הייתה זו שדחפה את רותם להגיע לתפקיד: “אפשר לבחור על פי שלוש העדפות, אז בהמלצת ים, רותם הציבה את בה”ד 7 במקום הראשון. לרוב לא מקבלים את בה”ד 7 אבל רותם קיבלה. כשהיא גילתה את זה, ים ישר שלחה לי הודעה, ‘רותם אצלנו, את חייבת למשוך אותה לפלוגה שלנו’. ואני ניסיתי ללא הצלחה, אז אמרתי לים, ‘אל תדאגי, גם בפלוגה המקבילה היא תהיה בידיים טובות’”.

היא עשתה טירונות בצריפין לפני שהציבו אותה בעיר הבה”דים. “היא הגיעה כמ"כית חדשה שלא מתמצאת ולא מכירה”, נזכרת הילה. “אז ים לקחה אותה תחת חסותה, חנכה והדריכה אותה. למרות שלא היינו באותה פלוגה, אפילו בחדר האוכל היא ישבה עם פלוגת ברדלס, למרות שהייתה שייכת לפלוגת ארבל. אני זוכרת אותנו יושבות בחדר האוכל, כל הקצינות, ורותם עם ים. ואנחנו מתחילות לדבר על נושאים שצריכים להישאר בגבולות שיח הקצינים, ואז מישהו היה נזכר ואומר, 'רגע, יש פה מ”כית, בואו נחסוך ממנה את הדיבור על המ”כיות'. וים הייתה אומרת, 'עזבו, היא משלנו, היא מבינה עניין'”.

ובכל זאת כשהיה לה קשה?

חן: “ים הייתה הכתובת של רותם. כי ים יודעת לקלוט מישהו, לקחת אותו תחת חסותה ולעשות לו טוב”. כך זוכרת גם ירדן כהן, שהייתה באותה תקופה מ”פ ארבל, הפלוגה של רותם. “רותם הייתה מפקדת חודשיים וחצי אבל השאירה חותם כאילו הייתה שם נצח”, היא אומרת היום. “הייתה לה אופציה להתמיין לכמה תחומים כי הנתונים שלה היו מאוד מרשימים, אבל רותם רצתה לעסוק באנשים, וההשראה שלה הייתה ים גולדשטיין, השכנה והחברה שכבר הייתה רס”פ, ובעקבותיה הגיעה. אני זוכרת אותה עם חיוך מאוזן לאוזן, מתנהלת כאילו מכירה את הבה”ד זה שנים, דומיננטית ועוצמתית. מיד היה לי ברור למה היא מאותרת לקצונה ולפיקוד”.

גם רותם וגם ים בלטו בפלוגה לטובה. “כשהגעתי לפקד על ברדלס בחיל התקשוב, ים כבר הייתה מ”כית”, נזכרת הילה. “תוך ארבעה חודשים כבר קודמה לסמלת, ואחר כך הפכה לרב־סמל פלוגתי, האחות הבוגרת של החוגרים. ראיתי את התכונות הטובות שלה כמפקדת וכמנהיגה. היא הייתה דמות מפתח בפלוגה. ידעה איך לתפוס את כולם, לשכנע, להקשיב, לתת את הדעת, להגיד ולעשות את הדבר הנכון בכל הסיטואציות המורכבות”.

הבחנת בקשר שלה עם רותם?

“ראיתי את ים ורותם ביחד כמעט מהיום הראשון. בבוקר הן היו ביחד במשרד של ים, מדברות, מתייעצות, ובערב רותם הייתה מגיעה למגורים של ים, ושתיהן היו יושבות ומדברות. ים הייתה כמו אחות בוגרת ואוזן קשבת לרותם. היה יפה לראות את זה מהצד”.

האזעקות העירו את הילה בבוקר של 7 באוקטובר. אשקלון, עיר מגוריה, הייתה שקטה ומכונסת. בתחילה איש לא הבין את ממדי הזוועה. השמועות מהדרום החלו להזדחל אל המרקע, והילה שלחה לים גולדשטיין שאלה דאוגה בנייד, "הכל בסדר אצלכם?". “ים כתבה לי, 'אזעקות, כרגיל, את לא מבינה כמה בומים'”, היא משחזרת. “חלפו עוד 40 דקות, וההודעות השתנו בהדרגה. ים כתבה שיש חדירת מחבלים לקיבוץ, שהיא שומעת יריות, שהיא מתה מפחד ושבבקשה, שמישהו יבוא”.

מה עשית?

“העברתי את זה הלאה והרגשתי חוסר אונים נוראי כי לא היה יותר מדי מה לעשות. ביקשתי שתתקשר, אבל ים כתבה שאי אפשר לדבר. התכתבנו עד השעה 11:20. בשלב מסוים ים אפילו צילמה את דלת היציאה שהמחבלים פוצצו בביתם. היא רשמה לי, 'המחבלים היו והלכו'. שאלתי, 'מה זה הלכו? ים, אתם עדיין בממ”ד?', והיא כתבה ‘כן’. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנה. המשכתי להתכתב וקיבלתי בתגובה רק וי אחד שחור מתחת להודעה על המסך”.

“אולי הדובי יספוג את הכדורים”

הם היו ארבעה ילדים בבית משפחת גולדשטיין ביחד עם ההורים. “ים הייתה אשת הקשר שלנו”, אומרת חן. “הממ”ד היה החדר שלה, וכולנו רצנו לשם בלי ניידים בהנחה, שכמו תמיד, תוך כמה דקות נצא משם. ולכן היינו רק עם הנייד של ים, והיא כל הזמן קיבלה הנחיות איך לפעול ועדכנה אותנו”.

אילו הנחיות?

“בתחילה היא אמרה שצריך לסגור את התריסים כי יש חדירת מחבלים. אחר כך הודיעו שצריך לנעול את הידית של דלת הממ”ד. ניסינו לקשור עם כבל חשמל, וכשלא הצלחנו עזבנו את זה והנחנו חפץ כבד על הדלת. ים הייתה מאוד לא רגועה. כולנו היינו המומים ובהלם מוחלט אבל ים הייתה בטירוף. היא זעקה לעזרה, התכתבה עם כל העולם, התחננה שיבואו להציל אותנו”.

בתחילה נשמעו קולות מרוחקים של ירי ולאחריו שקט מוחלט: “רק אחרי חמש שעות שבהן ישבנו בממ”ד שמענו פיצוץ עז. בתחילה לא הבנו. חשבנו שזה רסיס של כיפת ברזל או שאריות של טיל. ים אפילו יצאה החוצה מהממ”ד וגילתה שהמחבלים פרצו לבית דרך דלת המקלחת של הילדים. היא צילמה את הדלת ושלחה למפקדת שלה. המחבלים פוצצו את הדלת והלכו. חשבנו שניצלנו, אבל אחרי ארבע שעות בממ”ד שמענו שהם חוזרים. וכל הזמן הזה ניסינו ליצור קשר עם משפחת קוץ ללא הצלחה. בשלב מסוים ים ניסתה לעדכן את כוחות ההצלה, ודיווחה שגם סמדר ורועי עידן נפצעו, אבל אמרו לה שהאמבולנסים לא מצליחים להגיע לקיבוץ”.

איך העברתם את הזמן בממ”ד?

“היינו מיובשים. היה לנו רק בקבוק מים אחד והתחלקנו בו. ים הייתה במתח נוראי. אני זוכרת שהיא אמרה שהיא חייבת לעשות פיפי. הבאנו לה את הפח של הממ”ד, והיא השתינה לתוכו והרגישה נורא עם זה. אמרנו לה, 'הכל בסדר, העיקר שתשתחררי'. אלו היו שעות קשות של חרדה ופחד”.

והבנים?

“היו בשקט. נדב ניסה להיכנס איתם מתחת למיטה, אבל היא כמעט קרסה עליהם, אז יצאנו והחלפנו מקומות. שינינו מצבים. חשבנו איפה יהיה המקום הטוב ביותר להתגונן. היינו המומים, בפעם הראשונה בחיינו חווינו פחד מוות. הייתה טלוויזיה בממ”ד וראינו את הטנדרים הלבנים באופקים, את הכותרות עם חשש כבד לחטיפת אזרחים, ותפסנו את הראש".

"לא האמנו שזה קורה לנו. ישבנו וחיכינו שהצבא יגיע ולא הבנו למה הזמן עובר ועובר ואף אחד לא בא. אחרי ארבע שעות שמענו פתאום צעקות, 'אל־יהוד, אל־יהוד'. הבנו שהמחבלים בבית שלנו. חשבתי לעצמי, ככה נראה סוף החיים. הושבנו את הבנים בנישה שבין ארון הבגדים לקיר, ואני וים עליהם עם הגב לדלת. אני זוכרת שברגע האחרון לקחתי את הדובי הגדול של ים ושמתי מעלינו כי אמרתי בליבי שברגע שייכנסו הם ירססו את החדר, ואולי הדובי יספוג את הכדורים”.

ונדב?

“עמד ליד הדלת עם קרש מהמיטה. זו הייתה שעה של חוסר אונים ואוזלת יד. אמרתי לו, 'אין לך נשק, מה נעשה מול הרובים עם קרש של מיטה?'. המחבלים עוד השתהו מעבר לדלת. שמענו אותם מדברים ולא הבנתי למה הם מחכים. ואז הם פרצו פנימה. הסתובבתי וראיתי את נדב על הרצפה עם פצע ירי בחזה, ושלושה מחבלים צורחים. הם פתחו את ארון הבגדים להלביש אותנו כי כולנו היינו בפיג’מה. ים הרימה ג’ינס שלא עלה עליה והתחילה לצעוק בהיסטריה, 'הוא לא עולה עליי! לא עולה עליי!'”.

הובילו אותם בשיירה מתוך הממ”ד, דרך השירותים והמקלחת: “אחד המחבלים ראה את חולצת המדים של ים והתחילו לצרוח בערבית. הוא שאל אם יש לה נשק, אמרתי לו שלא. והמשכנו לצאת. המשקוף היה עקור למחצה, וים נתקעה בתוכו והתעלפה. השכבנו אותה במקלחת, הרטבנו לה את הפנים. ראיתי שהיא חוזרת להגיב, אז שלחתי את אגם החוצה ויצאתי לראות איפה הבנים, כי המחבלים הובילו אותם לכניסה הראשית ליד מגירות הנעליים. וכשחזרתי אל המקלחת ראיתי את ים ירויה”.

“סתם את הגולל על התקווה”

באותו הבוקר ישבה משפחת קוץ בממ”ד בביתה שבכפר עזה. גם ההורים של אביב ישבו בביתם בקצה השני של הקיבוץ ולא העלו בדעתם שבנם וכל בני משפחתו נרצחו. “בסביבות 6:30, עוד לפני האזעקות, נחתו אצלנו גלשני אוויר מעזה”, מספר הסבא בכאב. “רועי עידן ז”ל יצא לצלם אותם והבחין שמדובר במחבלים. מיד אחר כך המחבלים ירו בו ובאשתו סמדר. אחר כך עברו לבית של קוץ, נכנסו דרך דלת המטבח, שהייתה עשויה חצייה מתכת וחצייה מזכוכית. אין לנו שום ידיעה איך הם מתו למעט העובדה שבשעה 6:35 הם כבר לא היו בחיים.

לפני כן הם הספיקו לרוץ לממ”ד, שהיה החדר של רותם, לקחו איתם מזרן מחדר הבנים, הניחו על הדלת, וכשהמחבלים פרצו פנימה הם רצחו אותם ביריות לראש מטווח קצר. לבנת, אביב ושלושת ילדיהם - רותם, יונתן ויפתח ז”ל - נמצאו על הרצפה מתים ומחובקים. אין צילומים, אין עדויות, יש מעט מאוד סימני ירי בתוך הבית כי רוב הירי התרחש בתוך הממ”ד. אתה אומר, אוקיי, זה מה שהיה, אבל זה לא מונע את המחשבה על השניות האחרונות שלהם, מה בדיוק קרה להם שם.

אפילו אגם גולדשטיין אמרה, ‘אני חייבת לסגור מעגל ולראות באיזו פיג’מה רותם הייתה’. באמת לא ידענו שום דבר. רק למחרת ביקשנו מבחורה מהקיבוץ שהכירה אותם להיכנס לבית שלהם. עוד הייתה מלחמה בשבילי הקיבוץ, אז היא נכנסה בליווי של אנשי צבא וזיהתה אותם באופן אישי. היא התקשרה אלינו ואמרה שהם שוכבים ירויים בראש, ואביב מחבק את כולם. זה סתם את הגולל על התקווה”.

כי קיוויתם שהם ניצלו אף שהקשר ניתק?

“היינו בדירה שלנו, בצד השני של הקיבוץ, סגורים ומכונסים בממ”ד. מהרגע הראשון ניסינו ליצור איתם קשר ולא הצלחנו, ועדיין היה בי איזה ביטחון שאביב ידע להסתדר, שיצליח להסתגר ולהסתתר עם אשתו והילדים”.
ואתם?

“המחבלים הגיעו גם אלינו. הם נכנסו אחר הצהריים לבית השכנים הסמוך אלינו ושרפו אותו. הם לא מצאו שם אנשים, כי בדיוק באותה שבת קבוצה גדולה של תושבי כפר עזה נסעה לטיול בבולגריה וניצלה. המחבלים כנראה התרגזו שלא מצאו שם אנשים, אז הם שרפו את הבית. היינו היעד הבא, אבל אז שמענו קולות ירי וגם קולות בעברית. לקחנו הימור, יצאנו מהממ”ד, פתחנו את החלון וראינו צוות של גבעתי אורב למחבלים. חזרנו מהר אל הממ”ד ושמענו איך הם ניהלו קרב גבורה. רק בסביבות 21:30 החיילים פרצו אל הבית שלנו והודיעו שהשטח נקי ואפשר לצאת. הם הצילו אותנו. אם לא היו מנהלים את הקרב סמוך לבית שלנו, היינו הבאים בתור”.
 

“כולם היו המומים”

חן גולדשטיין, בתה אגם ושני בניה הוצאו החוצה בצעקות וקללות. “לא ראיתי כוחות צבא, וגם לא מישהו שיסמן לנו לאן לברוח”, מספרת חן. “הביאו לנו את הטלפון הנייד של ים שננסה לפתוח אותו. אחר כך הביאו לנו את המפתחות של האוטו של נדב. הוא לא התניע, אז העבירו אותנו לאוטו שלי".

"עברה בי המחשבה שאגיד לילדים לברוח אבל פחדתי. אמרתי לעצמי, חן, את חייבת לקבל החלטות גורליות בדקות קצרות, מהר־מהר, מה את מחליטה? והחלטתי שנישאר ביחד. קבוצה גדולה של מחבלים התנחלה אצלנו בפרגולה. מחבל הגיע פצוע, לקח את דגל ישראל וקשר איתו את החתך שנפער לו ברגל. השני הביא מגבת מהמטבח שלנו. אלו היו סיטואציות הזויות. חשבתי שאני חולמת. ואז העלו אותנו על האוטו שלי ויצאנו לדרך".

"יצאנו מהחניה, לקחנו שמאלה, ראינו מצנח על הכביש, וכך המחבלים הבינו שהם לא בכיוון. נסענו עוד ארבע דקות והגענו אל השער. והשער פתוח לרווחה, והגדר פרוצה לגמרי. תוך כמה שניות היינו בשדות שנדב רץ בהם. לפעמים היה מקפיץ את כוחות הביטחון שנזפו בו שהתרחק יותר מדי, ואני ייחלתי באותם רגעים לג’יפ שהוזנק לנדב - שיגיע אלינו. זה לא קרה, האוטו המשיך לנסוע ואני חשבתי מה יהיה אם הצבא יירה על המחבלים כשאנחנו בתוכו”.

דיברתם ביניכם?

“לא הרבה. אמרתי לילדים שים כבר לא איתנו. יש לי חברה שעובדת בחדר מיון, והיא סיפרה שביום ההוא הגיעו אליהם פצועי ירי רבים, אזרחים וגם חיילים עם פגיעות פנים מורכבות וקשות, אבל כאלה שעדיין נותרו בחיים. חשבתי שאם כוחותינו היו מגיעים בזמן, אולי היה אפשר לעזור לים, זה היה משהו שהתהלכתי איתו. כי כל כך הרבה זמן יקר הלך לאיבוד עד שהכוחות הגיעו, וגם כשהגיעו, אף אחד לא ידע איפה ולאן ללכת”.

בתוך שבע דקות המשפחה הקטנה כבר הייתה בעזה. ושבעה שבועות נותרה שם עד שהוחזרה לישראל בפעימה השלישית של עסקת החטופים: “בדרך המחבלים עוד עצרו והעמיסו גופות, ועדיין זה היה כל כך מהיר וכל כך קל. לא היו המונים בעזה כשבאנו, אני דווקא זוכרת אזור נטוש, מוזנח, ניירות עפים באוויר ואמבולנס. הסתכלתי על הנהג במבט של תחינה, והוא החזיר לי מבט של אוזלת יד. העבירו אותנו לרכב פרטי, אל תוך שער שנפתח לפיר של מנהרה. שאלו אותנו איך קוראים לנו, הביאו לנו מים כי היינו מיובשים והלומים. וכל הזמן הזה חשבתי על נדב.

אמרתי, אולי הוא רק עשה את עצמו ירוי כדי שיעזבו אותו, ואולי הצבא הספיק להגיע אליו ולהציל אותו. אבל היו לי ספקות. אני זוכרת את המבטים של הילדים עליי ואת ההבנה שאני עכשיו הדוגמה שלהם, ושמה שאגיד ומה שאעשה ישפיע עליהם, וגם אם לא אומר מילה - מה שארגיש ישתקף ממני. הרגשתי את הציפייה שלהם למישהו שמתפקד עבורם”.

הם ירדו למנהרה ופגשו זוג מבוגר ועוד בחור צעיר מכפר עזה: “כולם היו המומים, חלקנו בפיג’מות של דלתא בתוך המנהרות של עזה, זה היה סוריאליסטי ומבעית. יומיים החזיקו אותנו שם, ואז העבירו לחדר בדירה שצמודה למנהרה וארגנו אותנו למעבר. הביאו בגדים מסורתיים וביקשו שנלבש כדי שלא יזהו אותנו. התלבשנו, הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה שלקחו לנו גם את הזהות. ואז העבירו אותנו הלאה. עברנו תשעה מקומות בתקופת השבי, מתוכם היינו בדירה חמישה שבועות”.

"כולם היו המומים, התחלנו לבכות": רגעי התופת משבי החמאס שטרם נחשפו 

יחד עם בעלי הדירה העזתים?

“לא, הוציאו את המשפחה והכניסו במקומה אותנו עם חוליה של שישה שומרים. לפעמים גם היו רק ארבעה. אני זוכרת שמהרגע שהגענו לעזה, אגם חיפשה את רותם. היא חשבה שגם רותם נחטפה. פעם אחת הביאו לגל מכנסיים שהיו מאוד גדולים עליו. לקחתי אותם ואמרתי, הם נראים נוחים, ואגם מסתכלת ואומרת, 'זה מ־H&M, זה מהארץ, וזה הפיג’מה של רותם'. ככה היא החליטה. זה נורא להגיד, אבל בבחירה בין מוות לחטיפה, אגם קיוותה שלפחות רותם ניצלה ונחטפה למנהרות כמוה”.

בני: “בלילה הראשון הבנות שלי אמרו, ‘רק לא חטופים’. אמרתי להן שזו אמירה קשה, אבל הבנות חשבו שלהיות חטוף בתנאים שעוד לא ידענו עליהם דבר, זה הדבר הנורא ביותר. אני חשבתי ההפך, כי חטיפה היא דבר הפיך, והמוות סופי”.

באילו תנאים הוחזקתם בשבי?

“קיבלנו מחברות וכלי כתיבה לילדים”, מספרת חן. “והיו לנו קלפי משחק, ובהתחלה גם קצת יותר אוכל. ניסו לספק לנו שתי ארוחות חמות ביום, אבל היו גם ימים שלא היה מספיק אוכל והיינו רעבים. היו מצבים שלא היה לנו מה לעשות והיה קשה לראות את הילדים חסרי מעש, בטח את הילדים שלי שהיו פעילים, ילדי קיבוץ שפותחים את הדלת ויוצאים אל הדשא. אבל הבנים העסיקו את עצמם יפה והמציאו משחקים, וכשהיו להם כלי כתיבה ציירו כלי נשק ומלחמה, והרבה משחקי חי־צומח־דומם על הנייר או בעל פה. ובשעת דחק היו בונים מבנים ומוציאים כריות עד שהמבנה התמוטט. הם גם רבו לא מעט, וזה היה מלחיץ כי השומרים היו משתיקים אותם, גם כשהיו צוחקים וגם כשהיו רבים”.

ואגם?

“הייתה השותפה שלי. הייתי במצב של חולשה ופחד, והיא הייתה גדולה מספיק כדי לתמוך. לפעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהיא הבת שלי ולא השותפה הבוגרת. הרגשתי שרק איתה אני יכולה לדבר גם על הקושי והכאב על ים ונדב. דיברנו על איך נשרוד את השבי ואיך נבנה את החיים מחדש. אגם גם הייתה מרגיעה אותי בלילות קשים של הפגזות. ברגע שהאיר היום היא הייתה אומרת, 'אמא, הגיע הבוקר ואנחנו בחיים'. הייתה לה יכולת מופלאה להיאחז בכאן ועכשיו”.

פחדת עליה?

“כשהמחבלים לקחו אותה כדי שתעזור להם לבשל, הייתי עושה הליכות סביב המטבח כדי לראות שהכל בסדר. והם גם עשו לי שיחות איך לשמור עליה. דיברנו וסיפרתי להם שאצלנו צריך שיהיה חבר, ושתתנסה, אפילו שיישבר הלב, ואילו אצלם, איפה נשמע דבר כזה. אמרו לי, 'מה פתאום?! אישה היא מלכה', והדריכו אותי איך לשמור עליה. וכשהיה לי יום הולדת אחד השומרים הביא לי עוגה. מרח אותה בהמון קרם שוקולד והכניס פנימה אננס משימורים כי סיפרתי לו שאמא שלי הייתה מכניסה אננס משומר לעוגה. הוא רצה לשמח אותי, וזה היה היום היחיד שהתקלחתי בו.

אחר כך התברר שזה היה היום שבו קברו את ים ונדב. פגשנו שם גם אנושיות, אבל אז פגשנו גם בנות שבויות שהיו לבד, וחלקן היו פצועות ואת חלקן תקפו מינית. לנו אולי התמזל המזל, אבל לא לכולם”.

“גן עדן אוטופי”

אלו שחזרו בכו על אלו שנותרו, ואלו שנותרו בכו על אלו שנרצחו. בבסיס של ים ורותם התאבלו על הבנות לאורך שבועות ארוכים. “בה”ד 7 הוביל את שתי ההלוויות”, אומרת הילה בדמעות. “המ”כים שלי היו משמר הכבוד בהלוויה של רותם, והקצינות שלי החזיקו את השלטים בשיירה בהלוויה של משפחת קוץ. וכשהסגל שלי בכה, לא ידעתי אם על ים או על רותם. הייתי רואה מ”כית יושבת בפינה ומתאבלת על רותם שהייתה החברה הכי טובה שלה בקורס לפני שהתפצלו לפלוגות השונות, וקצינה מהפלוגה של רותם שמתאבלת על ים, למרות שהכירה אותה רק מהסיפורים של רותם”.

בכל טקס פתיחת טירונות בבה”ד 7 מנציחים את רותם. “אני מדברת על רותם בשיח היומיומי ומזכירה שהיא הייתה מפקדת אצלנו”, אומרת סגן קורל זגורי, מפקדת פלוגת ארבל שהחליפה את ירדן בחיל התקשוב. “בכניסה לפלוגה הקמנו לזכרה עמדת הנצחה עם תמונות שלה ולוח עם פתקים, וכל מחזור טירונות לומד על רותם וכותב על משהו שלקח ממנה. לאחרונה שינינו את סמל הפלוגה והוספנו להרים את צמח הרותם שיזכיר אותה כמפקדת בפלוגה. ביום ההולדת שלה הפרחנו בלונים לזכרה, וב־7 באוקטובר עשינו ריצה לזכר רותם וים”.

אביב ולבנת קוץ ז”ל, ההורים של רותם, נהגו להוביל את אירוע הפרחת העפיפונים בכפר עזה, ולזכרם נערכה פעילות הפרחת עפיפונים בפלוגה. “אגם עשתה לעצמה קעקוע לזכר משפחת קוץ”, אומרת חן, “וציירה בו בית שמזכיר את בית משפחת קוץ ועפיפון”.

הבית החדש של בני ותמר קוץ ושל משפחת גולדשטיין אלמוג הוא בקיבוץ שפיים. ביחד עם הניצולים והמפונים מכפר עזה הם מסתגלים לחיים מסוג אחר, ובעיקר פעילים וממתינים להשבת החטופים. הם מפגינים, נפגשים עם אישי ציבור ובעלי השפעה, מתראיינים בתקשורת ובעיקר דואגים ומתגעגעים. “צריך להחזיר את כולם מיד, אתמול”, אומר בני קוץ נחרצות. “ראינו שאפשר, ומותר, ונכון לעשות את זה, ולצערי אני חושב שזה לא מתבצע בגלל פוליטיקה. זה לא שבצד השני יושבים צדיקים, אבל אני צריך להאמין ב־100% שלפחות מי שמייצג את הצד שלי עושה את המקסימום, ואני לא מאמין”.

איך אתה מסביר את המחדל הנורא ב־7 באוקטובר?

“עד היום לא נערך שום תחקיר מקיף על מה שקרה אצלנו, אבל הרבה לפני שבעה באוקטובר חייתי בתחושה שאני מצוי באזור סכנה. אנשים אצלנו אמרו שאנחנו חיים ב־%95 גן עדן ו־5% גיהינום. יש לנו איכות חיים טובה, נוף, טבע, מרחבים, זה מאוד השפיע על צעירים שמחפשים שקט וחינוך וסביבה ירוקה. אבל אני הייתי מודע לזה שגן העדן הוא אוטופי, ושכולם מסתכלים על הסיכוי ופחות על הסיכון. אנשים סמכו על המערכת ולכן הרשו לעצמם לעצום עיניים. בא 7 באוקטובר והוכיח של'סמוך' הזה אין כיסוי אפילו ברמה הבסיסית. ראינו באיזו קלות עברו את הגדר, הפקירו את התצפיתניות, כשלו ברמה ההגנה. מאז 7 באוקטובר אני אומר שמישהו נתן קרדיט למערכת שלא קיימת”.