האם ישראל צועדת לאי-ספיקה מול שלל האתגרים הביטחוניים? בימים האחרונים נאלצת ישראל לנהל "כלכלת איומים ותגובות". בעוד ימים תיכנס ישראל לשבוע הרביעי של התמרון בלבנון. כבר עתה ישראל מתקשה לעמוד במשימות שהציבה לעצמה בלבנון. ארצות הברית קבעה מגבלות כוח לישראל.
היא אוסרת על צה"ל להמשיך ולתקוף בביירות, מגבילה את צה"ל מלפגוע בתשתיות אנרגיה, מים ומערכות כבישים, נמל התעופה ונמלי הים של לבנון. במקביל ישראל לא מרחיבה את הלחימה צפונה לכיוון הליטני או רכס הסולם.
בעזה הממשל האמריקני הבהיר לישראל כי לא יאפשר לבצע את התוכנית של האלוף במילואים גיורא איילנד, באשר ללחימה בצפון הרצועה. ארצות הברית אף הבהירה לישראל כי היא לא תסכים על צמצום מכסות הסיוע ההומניטרי והספקת המזון, המים, הדלק ועוד לצפון רצועת עזה.
כך שבפועל למרות שאוגדה 162 מתמרנת בפעם השלישית בסג'עיה ולוחמי אוגדה 252 מנסים להדוף מתקפות על ציר המסדרון, ישראל לא באמת יכולה להפעיל לחץ ממשי על החמאס. אתמול אמר שר הביטחון יואב גלנט למשפחות החטופים כי אין קצה חוט למשא ומתן, כלומר הוא הודה כי אין באמת מנוף לחץ אמיתי על חמאס.
בזירת איראן: למרות כניסת השר איתמר בן גביר לקבינט המצומצם, מצבה של ישראל הגיע לכך שאפילו האיומים של ראש הממשלה, שר הביטחון והצמרת הביטחונית כבר נשמעים "דרדלה". לישראל יש תוכניות, לישראל היה מומנט לפני ימים, לישראל הייתה סיבה טובה לתקיפה של איראן. אבל ישראל כשלה בליכוד העולם סביבה. שוב היא לא ידעה לנווט מדינית בזירה הבינלאומית בין העיקר לתפל. ישראל משחקת שש-בש כאשר העולם משחק שחמט.
התוצאה: ישראל קיבלה כרטיס צהוב מארצות הברית - רשימה של מטרות שאסור לישראל לפגוע באיראן: מהגרעין ועד שדות הנפט, מתקני האנרגיה וכנראה גם נאס"א. על ישראל לפגוע ביציבות השלטון בטהרן. מעבר למגבלות מבחוץ, לישראל יש מגבלות גם מבפנים. נושא היקף החימושים לתקיפה כמו גם המיירטים של מערכות ההגנה האווירית הם בסופו של דבר משאב מוגבל.
בצה"ל אומרים כי אין כמות מיירטים כמו כמות טילי וכטב"מי האויבים אשר בשעת פקודה ישוגרו לישראל. צה"ל ובצדק רב נערך עם כמות מוגבלת יחסית של מיירטים. לצה"ל יכולות תקיפה מהאוויר, מהים ומהיבשה. הוא נסמך על כך שבתקיפות שלו על האויב הוא ישלול לו יכולות שיגור.
כלומר צה"ל יידרש להתמודד על התוכניות עם כמות מוגבלת של טילים שישוגרו לישראל משש זירות לחימה. אולם המשכת המלחמה עשויה ליצור מצוקה של מיירטים. בצה"ל עוקבים בכל שעה אחר מלאי המיירטים, ובוחנים כיצד להעלות את אחוז היירוטים המוצלחים, שעומד היום על 90 אחוזים של טילים. קצת יותר מ-82 אחוזים ביירוט כטב"מים. מדובר במספרים גבוהים במיוחד.
אבל לצה"ל יש בעיות במערכי כוח האדם. שנה של לחימה יוצרת עומסים על כלל החיילים והלוחמים בחזית ובעורף. בצה"ל החליטו לאחרונה לפעול ולהשמיד את יחידה 217 בחיזבאללה. מדובר ביחידת הכטב"מים והרחפנים בארגון. ההחלטה שהוטלה על חיל האוויר דורשת איסוף וחקר מודיעין, בניית שמות מחוסלים מבכירי היחידה ועד האחרון בהם, ומערכות תקיפה.
המאמץ הזה לפגוע בכל היחידה משמעותו פחות מיקוד של פעימות מודיעין על יעדים אחרים: איראן, עזה, לבנון ועוד. מספר חוקרי המודיעין מוגבל. הרוב הם אנשי מילואים. העומס עליהם הוא רב. יש שחיקה, מודים בצה"ל. גם כאן הארגון של צה"ל מוגבל. ראשי המודיעין, הפיקודים, אגף המבצעים נדרשים לקבוע סדרי עדיפות ובדיקה של יעילות של כל מהלך.
בצה"ל נדרשים לרכז ולדרג את המשימות לפי חשיבות, תוך שבמקביל יש צורך לשמר את חיילי המילואים שנדרשים לעמוד בעומס הלא נגמר של מאות ימי מילואים השנה. השאלה עכשיו לאן ישראל הולכת בכל החזיתות. האם היא תקרוס לתוך עימות שלא נגמר? תיצור מהלך מדיני בחסות אמריקאית? או שמגבלות הכוח תכרענה גם את הקיצונים בקרב מקבלי ההחלטות. בימים הקרובים נראה לאן פנינו כאן.