1. איום רב־זירתי איננו רק גיאוגרפי. הוא אינו נפרס רק על פני הגלובוס כפונקציה של מרחק. עתידה של מדינת ישראל אינו נראה תחת איום רב־זירתי אופקי – מזירות רחוקות וכאלו הקרובות, מלבנון ועד איראן.
האיום הרב־זירתי הוא גם אנכי, והוא המסוכן מכולם. לצד לחימה צבאית ואתגרים ביטחוניים, יש לנו איומי עומק, אתגרים משמעותיים שאם לא נטפל בהם נכון, הם יהפכו לאיומים ממשיים, כגון אתגרי הכלכלה והחברה. מה גם שללא טיפול בהם יהיה קשה מאוד לאורך זמן לעמוד אל מול האתגרים הצבאיים.
האיום הכולל או הרב־זירתי צריך להביא אותנו לתפיסה מקבילית של התמודדות, ולא לזו הטורית, שלפיה ממתינים לסיומו של דבר אחד על מנת לטפל באתגר הבא. הכלכלה לא תחכה, כמוה גם השירותים החברתיים, עידוד ההתיישבות ועוד אתגרים נוספים. זה המקום להבהיר כי סיום המלחמה לא יבטיח קשב לדברים האחרים, כך שהזמן לטפל באתגרים הללו הוא עכשיו.
2. ויכוח על עובדות ילווה אותנו בשנים הקרובות ביתר שאת. הוא נוגע לא נוגע במונחים כמו פייק ניוז, תעמולה, מכונות רעל ועוד. האמת מתגוננת מפני כל אלה, תופסת צד ויש לה מחנה, והיא כבר מזמן לא המכנה המשותף.
הדעה מנצחת את האמת והופכת לעובדה, ולך תוכיח אחרת. שלב הבשלות של ה"עובדתיות" הוא מצב שבו במקום לענות על "מה אני עשיתי?", נשאלת השאלה "אבל מה עם מה שהוא עשה?".
את ה"עובדתיות" קל מאוד לבסס בעולם רשתי ומרובה ערוצים. אנו חווים בישראל עלייה משמעותית בכמות ערוצי התקשורת - רדיו וטלוויזיה, ושלא לדבר על הפלטפורמות הדיגיטליות. כמעט כל העוסקים בפלטפורמות השונות, הוותיקות והחדשות, כבר לא מתמקדים בחקר עיתונאי אלא מנכסים עובדתיות לעצמם, וחלקם הופכים להיות שופרות של מחנה על עובדותיו.
במקום שבו ה"עובדתיות" מאתגרת בכל רגע את האמת, הפוליטיקה מנצחת, וכולנו מפסידים פעמיים. אף אחד כבר לא בודק לעומק אם נכונים הדברים, ולפני שהספקת לבדוק, אפילו אם רצית – מתפתח ויכוח. הוויכוח סותם מהר מאוד את הגולל על חקר האמת ומגיש על טס של כסף את ה"עובדתיות", שהופכת למציאות.
3. יחסים בינלאומיים ובריתות יהיו נקודת מפתח בשנים הקרובות. כולם זוכרים את מילותיו של דוד בן־גוריון "או"ם־שמום", שיש תחושה (מצערת) שהן רלוונטיות מאי־פעם. מי שחושב באמת כי טריבונלים ומוסדות בינלאומיים יהפכו את העולם ליציב וטוב יותר, שיחשוב שוב. אלו מזמן הפכו לבימות ניגוח תקשורתי בין צירים למדינות.
חשיבותו של האו"ם הופכת לאדמיניסטרטיבית בוועדות השונות אשר תחת חסותו - אלו שנועדו ליצור סטנדרט מקצועי בתחומים שונים כמו תעופה ותחבורה - והרבה פחות במליאה. מועצת הביטחון גם היא מאותגרת ואינה מצליחה למנוע מלחמות ולרסן תוקפנות. גם בתי הדין הבינלאומיים, שמעורבותם גדולה והשפעתם עולה, אינם מצליחים לשנות פני עימות בטרם יסלים.
את המארג הבינלאומי מחליפות בריתות הגנה וצירי רשע, אם ניתן לכלול אותם יחד. קואליציות בינלאומיות, שתמיד היו, וככל הנראה תמיד יהיו - הופכות למכשיר האפקטיבי ביותר, זה הנשען על ערכי יסוד משותפים ורצונות זהים.
אותן בריתות עומדות למבחן בהסכמים כתובים ובעל פה ומייצגות את הסכסוך. כפי שחווינו מצד אחד בלילות של יירוט טילים וכטב"מים מאיראן, ומצד שני במשאלת לב לברית הגנה עם מדינות המפרץ המפותחות.
4. החלוקה בנטל לא נולדה בירושלים, היא נחלתם של הורים בטקסס השולחים את בניהם לעיראק, ושל מתגייסים בסקנדינביה המתנדבים לשרת בכוחות שיטור ושלום ברחבי העולם. בינתיים אצלנו ובעולם שירות המדינה נכרך בשאלה "מה המדינה נותנת לי בחזרה?", ובתוך כך גוברת הניגודיות בין האוכלוסיות משלמות המיסים והמתגייסות לשירות המדינה, לאלו שאינן. אלה יכולים להיות מהגרי עבודה, אנשים דתיים או אוכלוסיות שוליים שאינן בהכרח חלשות.
המונח "כספי משלם המיסים" הוא מונח אמריקאי ותיק, המייצג אוכלוסייה המשלמת אותם ומדגיש את אלו שאינן. כאשר הדברים אמורים בשירות חובה בצבא, כמו בישראל, הוויכוח מתעצם – ובצדק. החוק לא יכול יותר להבחין בין משרתים לנהנים. במדינה דמוקרטית חפצת חיים השוויון הוא ערך בפני עצמו, והנטל איננו קשור אליו כלל.
ישראל, הקטנה בהרבה מטקסס, תידרש לשאלות דומות לאלה העולות במדינת הכוכב הבודד האמריקאית, וכדאי שאת התשובות נענה כך שיסייעו לבנות כאן עתיד טוב יותר ולא את קומבינת המילניום.
5. מטרות המלחמה המודרנית משתנות ומתעדכנות בעידן שבו כל אחד חשוף למידע אינסופי, והפרשנות יוצאת לנו מכל החורים. אנחנו מודדים את עצמנו באופן בלתי פוסק ומייחסים חשיבות רבה, אולי מדי, למטרות המלחמה. זה כבר לא כיבוש עיר או מדינה, השמדת עם או אויב בינלאומי.
מטרות המלחמה המודרנית – גם אם הן מוגדרות לנו בכל רגע נתון – עמומות יותר מבעבר. לעיתים המלחמה המודרנית אמורה ליצור מציאות חדשה, כמו במלחמת רוסיה־אוקראינה; לעיתים מטרתה לשבור צירי התנגדות, כמו ציר הרשע האיראני; ולפעמים היא נועדה להנביט שלטון חדש, כאשר יש רגל מדינית שתסיים אותה.
בישראל, כמו בעולם, יעדי המלחמה הסמויים הם הזדמנות לדרך חדשה, המייצרת מציאות חדשה במישור הפוליטי־שלטוני, שמעקרת לאט־לאט את משמעות האופוזיציה שאיננה קיימת סביב שולחן הדיונים.
המלחמה המודרנית מסוכנת יותר למדינה היוזמת ועלולה לשנות את פניה בסופה. שרידות המחנה המוביל עשויה להיות מובטחת בחסות הקרבות, וכך גם שרידות מנהיגיו. כי כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות.
6. נבחרי הציבור הולכים ומתרחקים מכלל הציבור, כך שמתעוררת התמיהה כיצד הם בכלל נבחרו. זהו שילוב המרחיק את אותם אנשים מהקונצנזוס הלאומי, ומייצר סלידה וזלזול הולכים וגוברים כלפי כל אחד ואחת מהם. רמת האמון ביכולתם להשפיע לטובה על חיינו יורדת, וכפי שראינו בשנה האחרונה בישראל, גם תפקודם נמוך, כך שהחברה האזרחית המתעוררת בפרקי זמן קצרים ומשלימה באופן מופתי כמעט את החוסרים - היא חלק מהפיצוי.
התהליך הזה טומן בחובו סיכונים, כמו הגברת המינויים הפוליטיים, כפי שכבר מתבצע בחסות אותו זלזול שרוחש הציבור לנבחריו, כי למי אכפת. ממשלה גדולה ותרבות קואליציונית ותיקה לא יכולות למצוא מזור בהחלפת השיטה כולה. זה לא ילך – אלא רק הצבת סטנדרטים גבוהים וחקיקה, לצד שיימינג ציבורי, שגם הוא, הרבה מכך בחסות המלחמה, עבר מן העולם.
עם שלא מבקר בחריפות ובענייניות את נבחרי הציבור שלו, גם ואפילו בתקופת מלחמה, סופו שיזלזל בכולם, לצד קומץ העושה עבודת קודש של ממש.
7. היכולת האנושית הנהדרת שהופגנה בשנה האחרונה באה לידי ביטוי חריג, אולם הייתה שם תמיד – והיא מקור לאופטימיות לעתיד לבוא. לא נבחרי הציבור ולא המוסדות הבינלאומיים, לא המלחמה המודרנית או האיומים. רוח האדם ויכולתו של העם ינצחו. והעם עושה את זה כבר למעלה משנה באחת התקופות המאתגרות למדינה שלנו, לצד ויכוח ומחלוקות.
היכולת האנושית מנצחת בכל פעם מחדש. זה קורה במרגליות ובקייב, זה קורה במקומות אחרים בעולם, כי במקום שבו יש קבוצת אנשים תחת קושי דומה – מתעוררת רוח העם. נכון שאותה הרוח חשופה גם לפילוג ומעודדת אותו בשגרה. נכון שיש מי שמייצר פייק ניוז ויעדי מלחמה שאיש לא מתכוון לעמוד בהם, אולם היכולת האנושית היא היחידה המספקת מקור לאופטימיות החזקה מכל אוגדה, עבירה מכל רק"ם ועוצמתית מכל פגז.
את רוח העם לא צריך לחזק, את הקשר שלה לאתגרי העם בהחלט שצריך, כמו גם החיבור בין הזרמים והקבוצות השונות. כי האתגרים, בגדול, די דומים, ורק היכולת האנושית היא שתעמוד בהם.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]