"הוא מת כמו כלב", כך תיאר הנשיא דונלד טראמפ, בשפתו הציורית, את הריגתו בידי האמריקאים של מנהיג דאע"ש אבו בכר אל-בגדדי. התיאור הזה נכון שבעתיים גם לגבי יחיא סינוואר. נרדף, נע בין מחילות לכוכי מסתור, נמלט על חייו למעלה משנה שלמה ובקושי ראה אור יום.
אסון בסיירת גולני: חמישה חיילים נהרגו בהיתקלות בדרום לבנון
מיד אחרי החיסול של סינוואר - אדרעי הימם את העולם הערבי
סופו מזכיר את סופו של שליט לוב, מועמר קדאפי, שנשלף על ידי מורדים לוביים מתוך תעלת שופכין כלשהי בטרם נשחט. בניגוד לנסראללה, דף וכל השאר, אצלו לא היה מודיעין איכותי, לא היו ביפרים, לא היו יחידות מיוחדות. בסוף, שלושה לוחמים פשוטים, ישראלים מהשורה, גדוד 450 בבית הספר לחי"ר של צבא ההגנה לישראל, הרגו אותו בלי לדעת שזה הוא.
הריגתו של סנוואר בדרך הזו מזכירה מאוד גם את הריגתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד "צבא הג'יהאד הקדוש", הכנופיות הפלסטיניות באזור ירושלים. הריגתו גרמה הלם עצום בקרב הערבים בעיתוי קריטי של מלחמת השחרור. גם נסיבות האירוע דומות מאוד. גם חוסייני נורה במקרה בקרב לילי לא חשוב כלשהו, ולקח זמן עד ששני הצדדים הבינו שזה הוא.
לא היה צורך באנשי שייטת המגיחים מהים, בביפרים או במכשירי קשר, במודיעין איכותי שומט לסתות, שלדגיסטים המשתלשלים ממסוקים או לוחמי סיירת מטכ"ל המסתערים מתוך האפלה.
סינוואר, כאמור, מת ככלב עזתי. רק שסינוואר לא נרצח, אלא נהרג. לא על ידי מורדים, אלא על ידי לוחמי צבא ההגנה לישראל. ולא לפני שהספיק להמיט עלינו את האסון הגדול בתולדותינו. לו זה היה תלוי בי, גופתו צריכה להישרף ואפרו צריך להיות מפוזר מעל הים התיכון, כפי שנהגו באייכמן. אבל זה לא תלוי בי.
היו כמה רגעים שבהם נדמה היה שיחיא סינוואר הפך לסלאח א-דין המודרני. לא איראן, לא נסראללה, דווקא הוא הוריד את ישראל על ברכיה, כבש את בסיסי צבאה ואת יישוביה, חטף ואנס ושרף ורצח והזכיר ליהודים ממה נמלטו 2,000 שנה.
מאז חלפה שנה. הוא לא סלאח א-דין. הוא בקושי סאלח אל-עארורי. הוא היה זה ששיבש את התוכנית האיראנית הגדולה, יצא להתקפת פתע בטרם עת, מנע מהאייתוללות לתאם משהו משותף, גדול בהרבה, ובסוף המיט אסון על ציר ההתנגדות כולו. זה לא מקטין את מה שהוא עולל לנו. אבל זה מקטין את דמותו, כפי שתשתקף מעל דפי ההיסטוריה. רוצח שפל, נתעב וחסר עכבות, שמת כמו כלב.
הקרקפת שייכת לפינקלמן
הקרקפת שלו שייכת, יותר מלכל אדם אחר, למפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן. נכון, הוא יהיה, לנצח, מפקד פיקוד הדרום ב-7 באוקטובר. זה ירדוף אותו עד יומו האחרון. זה רודף אותו מ־7 באוקטובר. אף שנכנס לתפקיד רק שלושה חודשים קודם לכן, זו הייתה המשמרת שלו. הוא יודע את זה.
סינוואר חוסל בתל סולטן. פינקלמן הרגיש שהוא שם. לא היה מודיעין מדויק, לא היו ידיעות זהב. אחרי שחולצו גופות ששת החטופים שנרצחו, נתגלה כי נמצאו שרידי דנ"א של סינוואר במנהרה ההיא. מאז, פינקלמן מתעקש להמשיך לפעול בתל סולטן ובסביבה. הוא הרגיש, בעצמות, שסינוואר שם. הוא האמין שעבודה מאומצת ועקשנות יביאו אותו בסופו של דבר.
כך היה גם ביממות האחרונות. בלילה האחרון היו לא מעט היתקלויות בתל סולטן. לוחמי ביסל"ח דיווחו על לא מעט הרוגים בקרב המחבלים. בבוקר, כשהרחפן הצה"לי נכנס לבתים שנפגעו בתרגולת הרגילה, הבחינו פתאום בגופה שנראית מוכרת. משם, הדרך למכון לרפואה משפטית הייתה קצרה.
כששמעתי, לפני כמה חודשים, שאלוף פינקלמן לא יצא הביתה מאז 7 באוקטובר ונשבע לא לצאת הביתה עד שישלים את חיסול כל צמרת חמאס - חשבתי שזה גימיק. אבל זה לא היה גימיק.
טבח 7 באוקטובר פצע אותו. הוא הרוויח את הפציעה הזו ביושר. אין מחילה על ההפקרה של אותו יום. כל הדרג הצבאי והמודיעיני והשב"כי אחראיים. הם לא בנימין נתניהו. הם יודעים שלא יברחו מזה. הסיפור הוא מה שקרה מ־8 באוקטובר והלאה.
פינקלמן הפך למכונת מלחמה. הוא נכנס לטראנס. את לשכתו עיטרה טבלת ענק ובה מאות שמות. מהצמרת הגבוהה, עם סינוואר ודף ומרוואן עיסא וכל החבר'ה, דרך הצמרת המצומצמת, הצמרת הרגילה, הקצונה הבכירה, ועד אחרון המ"פים והמ"כים של חמאס. כל אחד עם שם, עם תמונה, עם תיאור.
כשהזדמנתי לשם כמה שבועות אחרי הטבח, היו על הטבלה הזו ארבעה-חמישה איקסים. "אני לא זז מכאן עד שהכל איקסים", אמר פינקלמן. שומעיו הנידו את ראשם לעברו בסוג של חמלה. אבל הוא באמת לא זז משם. אתמול, כשהתברר שגם יחיא סינוואר הצטרף למועדון האיקסים, נדמה לי שפינקלמן יכול סוף-סוף לצאת הביתה.
הוא לא הפסיק לחתור קדימה לרגע אחד, גם כשאחרים לא האמינו. הוא ראה רק דבר אחד מול עיניו, השטופות בדם: את דף ואת סינוואר ואת מה שעוללו לגזרה שעליה הוא מופקד, לאזרחים שעליהם הוא היה צריך לשמור.
היה לו כבוד לשקם, הייתה לו מלחמה לנצח, היה לו חשבון לפרוע. הוא ידע שזה יימשך לפחות שנה, והוא ידע שזה יעלה הרבה דם והרבה מאמץ, אבל לא היה לו ספק לרגע אחד שזה יקרה. "אני לא זז מכאן עד שזה ייגמר", הוא אמר.
ובסוף, זה קרה. פינקלמן המשיך לחפור גם כשהפוקוס עבר מזמן ללבנון, גם כשהעיניים על איראן. הוא הרגיש שסינוואר בסביבה. הוא התעקש כמו שהתעקש בעשרות מקרים אחרים, ללא הצלחה. הוא ידע שבסוף זה יצליח, ובסוף זה הצליח.
אני לא יודע אם גופתו של סנוואר תרגיע את נשמתו המיוסרת של מפקד הפיקוד. אני כן יודע שדף, סינוואר וחבריהם בחרו באיש הכי פחות נכון לפתוח איתו חשבון. עכשיו, החשבון הוסדר. זה עלה לנו בדם, זה עלה לנו במעל ל-1,000 נרצחים, זה עלה לנו בדמעות ובכאב אין-סופיים, אבל בואו נקווה שנצא מחוזקים, ובואו נקווה שנלמד משהו. לא רק ל-50 השנים הבאות, אלא לתמיד.
אם תשאלו את פינקלמן, זה לא נגמר. הכי חשוב, מעל הכל, זה להחזיר את החטופים ולהשלים את המלאכה. מפקד פיקוד דרום חי ונושם אותם 24/7.
סופו של סנוואר אמור לקצר את הדרך לעסקת חטופים. חיסול סינוואר יכול להקל על מי שנותרו שם לרדת מהעץ. אני לא מצליח להבין מדוע ישראל לא הציעה עד עכשיו סכומי כסף גדולים עבור כל עזתי שיביא מידע או חטוף/ה. את הסיפור הזה צריך לגמור. ישראל צריכה לרדת מהעץ העזתי, אבל לא כדי ללכת, אלא כדי להישאר.
כי מה שהיה, לא יהיה עוד. כל ראש, כל פעיל טרור, כל זנב רקטה או בדל מנהרה שיצוצו שם, מעתה ועד עולם יטופלו מיד. כי הניסיון הוכיח שטיפול מיידי יוצא הכי זול.
