שנה שלמה כותש צה"ל את חמאס והפלגים האחרים ברצועת עזה, והמאמץ נושא פירות. עוד לפני חיסולו של יחיא סנוואר, הזרוע הצבאית של חמאס היא איבר שבור ומפורק, שניטלה ממנו היכולת לבצע פשיטות רחבות או להילחם כגוף אחיד עם פיקוד עליון והיררכיה מסודרת. אבל חמאס איננה רק גוף לוחם אלא גם תנועת שלטון סמכותית, המושלת ב־2 מיליון פלסטינים. בתום שנה, הגיע הזמן לתהות על רמת המשילות שלה. וכאן מוצאים הפתעה.
מתברר כי רוב משרדי הממשלה של חמאס עדיין פועלים וברוב המקרים אף נותנים שירותים לאזרחים. אומנם כולם נפגעו – תקציבם צומצם, גם כוח האדם, ולעתים הותקפו המבנים שמהם פעלו. אבל אפשר לומר, כי ממשל חמאס עומד על תלו. משרד הבריאות, למשל, פועל במתכונת חירום, אבל מעניק שירותים חיוניים. הרשויות הגדולות, כמו עיריית עזה, עיריית ג'באליה, דיר אל־בלח – פועלות לפינוי הריסות בכבישים ראשיים, אוספות את האשפה וכשצריך גם את הגופות. פעילות זו מנעה התפשטות נרחבת של מחלות, כפי שרבים חזו בחודשי המלחמה הראשונים.
ברחובות נראים עובדי הרשויות השונות: פקידים של "הסהר האדום" הפלסטיני, פועלים עובדי עירייה, נציגים של ועדות עממיות לשמירה על הסדר, ועובדי מרפאות ובתי חולים. הנוכחות שלהם אמנם דלה מבעבר, אבל היא ממחישה לציבור כי הממשל עודו חי ובועט. גם משטרת חמאס עדיין פעילה, בעיקר בכל הקשור לשמירה על הסדר או סיוע לתושבים באספקת מזון.
משרד הפנים הקים כוח מיוחד המכונה "החץ", לטפל בפשעים שהוליד מצב המלחמה. גנבים ובוזזים, למשל, חשים לעתים קרובות את נחת זרועו של החוק החמאסי. זה לא מונע מחמאס עצמה להניח את ידה על מוצרים או כסף שאינו שלה, אבל זה סיפור אחר. לפני חצי שנה פשטו אנשיהם, במבצע מתוכנן, על כמה סניפים של "בנק פלסטין". בזו אחר זו, הם רוקנו את המזומנים שנשמרו בכספות. יחד אספו יותר מ־400 מיליון שקל.
סכום השוד העניק להם חמצן פיננסי, אבל יש להם מקורות הכנסה נוספים. הם מטילים מס גבוה יחסית על סוחרים, ונוהגים לפשוט על שיירות סיוע ולקחת לעצמו חלק מהמשלוחים. סיגריות, למשל, הן מוצר נדיר ברצועה בימים אלה. חמאס מוכרת אותם במחיר מופקע וצוברת רווחים. כמותה גם ארגוני פשיעה ברצועה. משום כך החליטה ישראל לאסור את הכנסתן, כדי למנוע מחמאס את הרווחים הללו.
הסיגריות נכנסות לרצועה בצמצום ובהסתר, בעיקר בשיירות הסיוע, ונמכרות בשוק השחור. צה"ל גילה בשנה האחרונה משלוחי סיגריות שהוברחו במשלוחי אבטיחים וטבק שהוסתר בתוך ביצים שרוקנו מתכולתן, או בשקי קמח שהוכנסו בשיירות. אין זה פלא, כי מחירה של חפיסת סיגריות טיפס ל־300 שקל, ויש שסיגריה אחת נמכרה ב־70 שקל. מכר עזתי התלונן בפניי השבוע על האיסור שהטיל צה"ל על ייבוא סיגריות. "הם מענישים אותנו, האזרחים, ולא את חמאס".
התוכנית שקרסה
משום כך, ובתוספת המגבלות הזמניות שמטילה ישראל על הכנסת סיוע – כל פעם מסיבה אחרת – טיפסו המחירים אל סף בלתי אפשרי. קילו אורז, למשל, עלול להגיע למחיר של 50 ואף 80 שקל. קילו תפוח אדמה נמכר ב־100 שקל, וזה גם מחיר העגבניות. חבילת חיתולים נמכרת ב־200 שקל. בשר ועוף קשה בכלל למצוא, ואם קיימים למכירה, הרי מחירם בשמיים. המחירים הללו הם מעבר ליכולתם של התושבים.
רובה המכריע של אוכלוסיית הרצועה, בצפון ובדרום, מתקיים מסיוע החוץ. הוא מגיע בשלושה ערוצים עיקריים. ערוץ אחד מקורו בממלכת ירדן. המשלוחים נכנסים במעבר ארז, נאספים בידי הארגון הבינלאומי "המטבח המרכזי העולמי" ומחולקים לתושבי צפון הרצועה. נתיב שני מגיע ממצרים. המשאיות נכנסות במחסום כרם שלום ותכולתן נמסרת לסהר האדום הפלסטיני לטובת תושבי דרום הרצועה. ערוץ שלישי של סיוע מגיע לנמל אשדוד, וממנו יוצא למחסום ארז או כרם שלום. רבים הגורמים השולחים סיוע לרצועה, בהם מדינות ערביות, מדינות במערב וארגונים בינלאומיים.
לפני כמה חודשים נשקף איום מאתגר להגמוניה של חמאס, אבל הם הצליחו לסכל אותו. ישראל ניסתה, באמצעות תוכנית שנרקמה בצה"ל, לכונן יחסים עם ראשי החמולות הגדולות ולהקים באמצעותם רשת של אופוזיציה אזרחית לחמאס. איומים על חיי כמה מהם, וגם מסרים שאינם משתמעים לשתי פנים, הותירו את הנכבדים הללו קרוב לחזה של חמאס והרחק מכל הרפתקה משותפת עם ישראל. קריסת "תוכנית האיים", כפי שכונתה בצה"ל, לא הייתה הפתעה. היה ברור כי חמאס ינקוט בדרך זו. ההפתעה הייתה בכך, שבמשך חודשים ארוכים האמינו גורמים מדיניים בירושלים וכן קצינים בכירים בצה"ל, כי אפשר להקים ברצועה מובלעות של נאמנות בדרך זו, ובתקופה קצרה יחסית.
לכל זאת יש להוסיף את חלקה של הרשות הפלסטינית בשמירה על מרקם החיים העדין ברצועה. אבו מאזן עדיין משלם משכורות ל־23 אלף אנשי פת"ח, כפי שנהג מאז ההפיכה הצבאית שיזמה חמאס ב־2007. אלה משכורות צנועות אמנם (בממוצע 1,600 שקל לאחד), וגם מהן נושך חמאס מס לעצמו, אבל הן מהוות חגורת ביטחון נוספת לרבבות משפחות.
אמנם שלטונה שברירי מאי פעם, אבל שנה אחרי הטבח ביישובי העוטף, חמאס עדיין נותרה הגורם המשפיע ברצועה מבחינת האוכלוסייה האזרחית. עובדה זו בלבד מונעת התפרקות מוחלטת של חיי היומיום, וגם מסייעת לשמר מידה כלשהי של חוק וסדר. גם בתחום הצבאי עוד לא הגיעה חמאס אל קיצה. בצפון הרצועה בלבד, שבו צה"ל מנהל בימים אלה מבצע טיהור שמרכזו ג'באליה, נאמד כוחם ב־4,000 חמושים לפחות. גם בדרום הם עדיין מונים כמה אלפים.
דאע"ש מחכה ליום פקודה
ישראלים רבים היו רוצים לראות את הקרום הדק הזה, של שלטון אזרחי בהנהגת חמאס, נקרע לבלי שוב. אבל סוף מעשה במחשבה תחילה. כמו סנוואר והחטופים, כך גם שאריות המשילות של חמאס בימים אלה ברצועה: סנוואר היה האויב, ועל כן הבעיה, אבל בידיו החזיק גם את הפתרון. בלעדיו אנו עלולים לאבד את החטופים שעוד נותרו, ועל כן הריגתו טמנה גם הימור על חייהם.
כך גם הפלת שרידי הממשל האזרחי של חמאס. היא עשויה להעניק סיפוק לרבים מאיתנו ולגמול לראשי חמאס על פשעיהם, אבל היעדר כתובת או ריבון, אף אם מוחלש, הוא מתכון לאנרכיה. עד מהרה יצמח מתוכה פשע, ומיד אחר כך יבוא הטרור. המלחמה הותירה ברצועה אלפי משפחות הרוסות, ולרבים מספור, גם כאלה שאינם חמאס, יש חשבון פתוח עם ישראל. מהצד השני אורבים שונאינו באזור – איראן, דאעש וארגוני ג'יהאד למיניהם – בציפייה ליום הפקודה שבו יוכלו להניח את הטלפיים שלהם על אוכלוסיית עזה המוכה ולהפעילה לצורכיהם.
עתה עם חיסולו של סנוואר, הכל נפתח מחדש. ישראל צריכה להחליט האם היא חותרת לעסקה. גם בעסקה כזו, יש לדעת, ילחצו יורשיו לוויתורים מצידנו. בתוך סבך ההחלטות שעל הפרק, תידרש ישראל לגבש עמדה ברורה גם בנוגע לעתיד האגף האזרחי של חמאס.