ביום חמישי שעבר נסענו אל בית העלמין של בארי, אל ההלוויה השנייה של אריק קראוניק, רכז הביטחון של הקיבוץ. בפעם הראשונה, שבועיים אחרי 7 באוקטובר, הוא הובא למנוחות באופן זמני באזור המרכז. עכשיו הוא חזר הביתה לתמיד. מאות אנשים מילאו את בית הקברות המטופח. רבים מהם מגיעים לשם בתקופה האחרונה כמעט מדי יום, ללוות עוד חבר ועוד חבר. בימים הראשונים של המלחמה לא ניתן היה לקיים לוויות באזור הזה. עכשיו, תודה לאל ולחיילי צה"ל, מובאים הנרצחים למנוחת עולמים באדמת הקיבוץ.
ההלוויה של קראוניק, שכפי שסיפרו עליו מעל הקבר היה הראשון לקפוץ מהבית והראשון להיהרג, הייתה מסוג האירועים שנפשך מבקשת לקחת איתה הלאה משהו מהם. בין הקדיש של הבן לבין מטח הכבוד של חיילי צה"ל, דובר שם על גבורה ועל הקרבה, על אהבת הארץ ועל נתינה, ועל המוטו של קראוניק שלפיו "הכל עושים עם חיוך" ו"הכל עושים באהבה". נציגת הקיבוץ, שהספידה אותו, בחרה לחתום כך את השרשרת שהגדירה אותו: "יהודי. ישראלי. יליד קיבוץ בארי, שיישאר בקיבוץ בארי לנצח. הוקפץ ראשון. נהרג ראשון. אדם".
בדרך חזרה מהלוויה בבארי הגיעה הבשורה על נפילתו של רב סרן (במיל') נתנאל הרשקוביץ. נתנאל, לירון ושלושת ילדיהם עברו רק לפני שבועות ספורים אל המושב שלנו, והתגוררו מאחורינו. לצערי הגדול לא הספקנו להכיר אותם. מהסיפורים ששמענו עליו למחרת בהר הרצל, הבנו כמה הפסדנו.
יום אחרי יום, לוויה אחרי לוויה. זה גדל בקיבוץ, זה התחנך בישיבת הסדר. מקומות גידול אחרים, והמנגינה אותה מנגינה. מנגינת הנתינה, מנגינת ההקרבה, מנגינת התרומה למדינה. בתחילת השבוע ראיינו ברדיו את אוריאל, אחיו של נתנאל, שביקש מכל אחד מאיתנו לסייע למלא את החלל שהשאיר אחריו אחיו. "שכל אחד ייקח משהו קטן מהמסירות של נתנאל, מהענווה שלו, מהחשיבה שלו על האחר. יש הרבה מאוד חיילים שמתו על קידוש השם בשנה האחרונה, בואו נהיה יותר טובים".
הייתי בשנה האחרונה בלא מעט הלוויות, ניחומי אבלים ואירועי זיכרון לאנשים שלא הכרתי. חלקם של מי שנהרגו או נרצחו ב־7 באוקטובר. חלקם של חללי צה"ל שנפלו במלחמה שפרצה אחרי היום הנורא הזה. נדמה לי שישנו קו שמחבר את מה ששמעתי בכל המקומות האלה. שמעתי את "שירת הטוב המשותף" שעלתה מהן. כי למעט מקרים קיצוניים מאוד, זה מה שמבקשות כמעט כל המשפחות ברגע הקדוש הזה. לחפש את המשותף, לחפש את המחבר, לחפש את המאחד, להזיז הצידה את כל מה שלא נכנס להגדרות האלה. לספר על הרֵעות, על האחווה, על הביחד. הרבה מאוד על הצורך בביחד.
קראתי בגיליון יום הכיפורים של "מקור ראשון" את הריאיון שערך חגי סגל עם גדי איזנקוט. לא בפעם הראשונה אפשר היה ללמוד כמה חשוב היה לרמטכ"ל לשעבר החיבור בין גל, בנו שנפל, לבין איל מאיר ברקוביץ', בן היישוב סוסיא, שנפל איתו. "העובדה שצעיר מהרצליה וצעיר מסוסיא נלחמים ביחד, אחרי השנה שעברנו, צריכה לעורר מחשבה אצל כולנו", אמר איזנקוט על קבר בנו.
הרצים הראשונים קדימה
כמה אחוז מהציבור הישראלי מושקע בצורך הזה ל"ביחד"? זו חידה גדולה. אי אפשר להתעלם מהקולות שמשמיעים הלוחמים השבים משדה הקרב. חברה בריאה אולי לא הייתה מעניקה להם קול כפול בבחירות הבאות, אבל הייתה מקשיבה להם, לרצים ראשונים קדימה, ביראת כבוד. והם, ואת זה שמעתי מאין־ספור חברים ובני משפחה, מדברים כל העת על הפער בין מה שמתרחש שם, ברפיח או בגבול הצפון, לבין מה שנשמע כאן, בעורף. "בכל פעם שאני בא הביתה ואני שומע את השיח המפלג", שיתף אותי לאחרונה בן משפחה שבילה חודשים ארוכים ברפיח, "הדבר הראשון שבא לי לעשות זה לחזור לשם. שם זה לא קיים".
וכאן חשוב להפריד בין שני עניינים שלא פעם יש נטייה לבלבל ביניהם. ישנו הצורך החיוני בדמוקרטיה להחליף דעות, להתווכח ולנסות לשכנע למה העמדה שלנו היא הנכונה, אבל חייבת להיות לצידו הידיעה שהצד השני בוויכוח הזה איננו האויב, ושאחרי שנסיים להתווכח, בין שהרוב יכריע לצד שלי ובין שהוא יכריע לצד שלו, אנחנו צריכים להמשיך לחיות כאן יחד.
ומיום ליום, מלוויה ללוויה, מקרב לקרב, מהישג צבאי מול חמאס להישג צבאי מול חיזבאללה, אני משתכנע יותר ויותר בצורך שלנו לשלב ידיים. ללכת יחד. לחבר את כל הכוחות הציוניים במדינה לממשלת אחדות שתפעל בשיתוף פעולה. אני לא נכנס כאן לטכניקה. לשאלה איך בדיוק עושים את זה. לפני הבחירות או אחרי הבחירות, בתאריך כזה או בתאריך אחר. כתבתי על זה בעבר. אני מדבר על השאיפה. על הצורך לסמן את היעד. את המטרה.
לכל אחד מאיתנו יש תפיסת עולם, כל אחד מאיתנו רוצה לקדם ולממש אותה, וכל אחד מאיתנו יודע שבכל רגע נתון ישנו בצד השני מישהו שגם לו יש תפיסת עולם וגם הוא רוצה לקדם אותה. לעיתים התפיסות שלנו לא נפגשות. לעיתים הן אפילו מתנגשות. בימים של שגרה, יכולנו ללכת לקלפי, לראות מי חזק יותר ולהכריע. לא עכשיו. כעת אנחנו לא יכולים להשאיר אף קבוצה בחוץ. עכשיו אנחנו חייבים ללכת יחד, כי האלטרנטיבה היא המשך הפגיעה שלנו זה בזה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה. לא עכשיו.
קלפיות בבתי העלמין
בשבוע שעבר ראיינו, אסף ליברמן ואני, את הרב שמואל סלוטקי, ששכל את שני בניו, נועם וישי, ב־7 באוקטובר. שני האחים קמו בבוקר, הבינו שצריך אותם, ומבלי שמישהו קרא להם מיהרו אל השטח.
סלוטקי, שעסוק בשנה האחרונה בין השאר בניסיון לתקן את השיח הישראלי, משוכנע שהציבור מייחל לזה. שהקטטות ברשת החברתית הן תוצאה של תיבת תהודה שלא משקפת הרבה. "אני שומע חיזוקים עצומים וכמיהה עזה בציבוריות הישראלית המגוונת לחיים אחרים, לחיים הרמוניים, חיים של הבנה, חיים של כבוד, חיים של משמעות, חיים מתוך ייעוד משותף שהוא מאוד רחב ושווה בציבורים גדולים בחברה הישראלית, מה שפחות שומעים בתקשורת ופחות שומעים בפוליטיקה", אמר לנו.
"מתוך ההתרשמות הנוכחת בשטח שלי, עם עמך ישראל, עם הציבור שבשדות, עם העם הפשוט, הרגיל, אני מרגיש ורואה בעיניים ממש את הרצון החזק לשינוי בהתנהלות שהייתה מהשנה שעברה. לשינוי באווירה הפוליטית, באווירה של השיח, בהבנה שצריך לחיות חיים מתוך פשרות... הציבור מבין היום שאנחנו תלויים אלו באלו, שאנחנו זקוקים אלו לאלו, ושרק חיים מתוך פשרות... רק חיים כאלה יכולים להיות אפשריים פה במדינת ישראל. כשאני מספר על הגבורה של הבנים, ואני משתף שאחד מהם היה דתי והשני מה שנקרא חילוני, והם יצאו יחד מתוך אהבת עם ישראל, אני שומע את התחושה של השומעים. אנחנו חיים פה ביחד, יש לנו מטרה משותפת, יש לנו המון דעות חלוקות, וזה בסדר שיש מחלוקות וזה טוב, וזה מאפשר עוד חידוד של הדברים, אבל אנחנו יכולים לחיות ביחד וצריכים לחיות ביחד".
וחשוב להתעכב על האבחנה של הרב סלוטקי. כי כאמור אין צורך להסכים, אין צורך להפסיק להתווכח, ואין טעם לשאוף לעולם דמיוני שבו כולם מסכימים על הכל. אבל אחרי שאמרנו את הדברים האלה, נדמה לי שמי שמבקש להמשיך במקום שבו היינו קודם לכן, לא היה במספיק לוויות בשנה האחרונה ולא שמע די משפחות שכולות.
כי מי שפוגש את המציאות הזו, ומי שנמצא באירועים הללו, לא יכול לצאת מהם כמות שנכנס. כי יש שם תדר אחר, שאי אפשר להתעלם ממנו. נדמה לי, לא פעם, שלפי סגנון הדיבור ברחוב, ברשת או ברדיו, אני יודע להעריך למי יש בן במלחמה ולמי לא. כי מי שבנו מסתכן בג'באליה או בגבול הלבנון, והוא עצמו לא ישן בלילה, המוטיבציה שלו לטנף על החברים של הילד, אלה שמחזיקים בדעות אחרות, יורדת פלאים.
אנחנו לא יודעים מה היינו מגלים לו היינו מציבים קלפיות בבתי העלמין הצבאיים ומאפשרים, לו ניתן היה הדבר, לנופלים להצביע. אנחנו כן יודעים שחייהם ופועלם – בחזית, בקרב, תחת אש, נוכח פני האויב – לימדו אותנו שהם בחרו להשתייך לקבוצת הביחד. ומהצוואה הזו שלהם אי אפשר להתעלם.
צוואתה של ויויאן סילבר
לפעמים הוויכוח החשוב בינינו על הדרך הנכונה מביא איתו אנרגיות לא טובות. זה קשה, לפעמים זה כמעט בלתי נמנע, אבל כאמור אין ברירה. אי אפשר לוותר על הדיון בינינו על הדרך. ואחרי שאמרנו את זה, אתם מוזמנים ללכת אל חשבונות הטוויטר של עיתונאים מובילים או של פוליטיקאים מובילים, ולבדוק כמה אחוז מהציוצים שלהם מוקדשים לעקיצות, ללעג ולמריבות בלתי ענייניות, וכמה לתפיסת עולם שגם אם אפשר לחלוק עליה היא ראויה להישמע. מהר מאוד תגלו שאחוז גבוה מהשיח שלנו ומהאנרגיות שלנו נשפכים על שנאה חסרת תוחלת.
כתבתי כאן בעבר על מיזם "הדיבור" שהקימו כמה בני משפחות שכולות. הרב סלוטקי, שאותו כבר הזכרתי; שרית זוסמן, אמא של בן שנפל בעזה; ואיתן צור, אח של אמיר שנפל בקרב על הגנת כפר עזה. המיזם שלהם מנטר מדי שבוע את העיתונאים והפוליטיקאים שזורעים שנאה ברשת.
הנה הסיכום שהם פרסמו לאחרונה. "רק 13 מתוך אלפי אנשי תקשורת ומשפיעני רשת בישראל מופיעים בקביעות בצמרת מדד הדיבור המפלג. אותם 13, שוב ושוב ושוב, כבר יותר מ־20 שבועות ברציפות... רק 16 מתוך 137 פוליטיקאים שאנחנו עוקבים אחריהם מופיעים בקביעות במדד הדיבור המפלג. אותם 16, שוב ושוב ושוב, כבר 20 שבועות ברציפות. הם עושים רעש כאילו הם הרוב. למה אנחנו נותנים להם?".
עברתי על הרשימה הזו, של הפוליטיקאים המפלגים. יש בה ארבעה נציגים לליכוד, ארבעה ליש עתיד, שלושה למפלגת העבודה ושניים לעוצמה יהודית. ארבעה ראשי מפלגות מככבים ברשימה המביישת הזו, ואין להם כנראה שום בעיה עם זה. זה מביא להם קוראים, זה מביא להם לייקים, והם משוכנעים שזה מקדם אותם.
אני זוכר מה עשה לי ניחום האבלים שאליו הלכתי, אחרי שזוהתה גופתה של ויויאן סילבר בקיבוץ בארי. סילבר הייתה פעילת שלום. היא עבדה כדי לארגן תוכניות סיוע לעזתים, היא התנדבה בהסעת פועלים מעזה לטיפול בישראל, היא הייתה חברת הנהלה בארגון "בצלם", היא ייסדה את ארגון "נשים עושות שלום", וכמו שאפשר להבין, מעט מאוד מקורות החיים שלה פגשו את אלה שלי.
ואחרי שאמרתי את כל זה, הישיבה הממושכת עם בנה – והסיפורים שלו על אימו, שעלתה לארץ מקנדה, והאמינה בטוב האדם, ועשתה כל שביכולתה לתקן את העולם בהתאם לאמונתה – הוציאו אותי עם תחושה עמוקה מאוד של שותפות גורל. של פיוס פנימי. של כאב של אח על אחות, גם אם תפיסות העולם שלנו היו כמעט שני קווים מקבילים.
"ויעשו כולם אגודה אחת"
ערב ראש השנה תרצ"ד פרסם הרב אברהם יצחק הכהן קוק בעיתון "היסוד" את מאמרו "מסע המחנות". 91 שנים עברו מאז, ובהתאמות קלות הדברים נקראים כאילו נכתבו היום. "בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקווה והתעודדות לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם 'תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה'".
רגע לפני כניסת השנה החדשה, ביקש הרב קוק לצאת נגד התיוג של יהודים בארץ ישראל לפי המחנות שלהם. ההגדרות המילוליות של המחנות השתנו מעט מאז. המחנות עצמם, קצת פחות. "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות", כתב. "תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם 'חרדים' ו'חפשים'. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל".
והרב קוק ממשיך ומזהיר מפני החלוקה שאנחנו נוטים לחלק, לטובים ורעים. "ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני... אבל שיהיה שֵם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו... ההבלטה של שני השמות הללו... שכל אחד מהם יתאמר לומר: 'אני הנני ממחנה זה', השני אומר גם הוא: 'אני הנני ממחנה זה', וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים... ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?".
והרב קוק מצביע על הנזק הנגרם לנו כששני המחנות שלנו אינם נפגשים זה עם זה. "כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה... והננו ממששים כעיוורים באפילה". וכאן מסביר הרב שעל כל אדם לחפש איפה הוא צריך לתקן את עצמו, ויחד עם זה להתאמץ לחפש את הטוב אצל האחר. "וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים, שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין".
וההיכרות האישית שלנו זה עם זה, הוא מסיים, רק היא תפרק את המחיצות. "נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המיית נפש 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'".