יחיא סינוואר, יימח שמו, הביא לנו לא מעט שמחה בחג הזה, שנה אחרי הטבח הנורא של ה־7 באוקטובר, שאותו הוא תכנן וביצע. המוות העלוב, לבדו בבית הרוס כשהוא נס על חייו, היה ראוי למי שסינוואר היה. אבל למרות שהפך לסמל המלחמה, אי אפשר להפוך את סינוואר לחזות הכל. זה ממש לא המצב.
אפשר לשמוח בחיסולו, אבל גם לזכור שאין לנו מושג מי יבוא במקומו. אפשר לצהול נוכח ההישג הצבאי, אבל גם לזכור שלקח שנה תמימה להשיג אותו, ושהוא לא יחזיר רבים שקיפחו את נפשם בייסורים. יותר מכל, לצד השמחה, חובה עלינו לזכור את החשיבות העליונה של גורל החטופים.
אין אחד שלא מייחל לשובם של החטופים, די עם השמועות | דעה
פסיקה שונה מכיפור שעבר: גם העליון מבין - אנו בימים קשים
החיסול חשוב, אבל הוא מותיר אותנו עם הרבה בעיות שעדיין דורשות פתרון. החיסול לא יסדר לנו את הקואליציה הבינלאומית החזקה, שרק בעזרתה נוכל להתמודד עם שאיפותיה של איראן. הוא לא יפתור לנו את הפלונטר בהאג – עכשיו כשאיסמעיל הנייה וסינוואר אינם בין החיים, יואב גלנט ובנימין נתניהו הפכו לאישים החיים היחידים שהתובע בהאג רוצה להוציא נגדם צווי מעצר בינלאומיים.
אפשר וצריך לשמוח, אבל בתוך הקונטקסט הרחב והמורכב. המלחמה טרם הסתיימה. רבבות פצועים, פוסט־טראומטיים, מפונים ועקורים צריכים לשקם את עצמם. התנועות האנטי־ישראליות באקדמיה העולמית ובכלי התקשורת הזרים – דורשות טיפול עמוק ורציני. ישראל מוכת בעיות שחובה להכיר בהן כדי לפתור אותן, דבר שכרגע – אנחנו עדיין לא עושים.
יותר מכל – לא למען חיסולו של סינוואר אנחנו חיים כאן. אנחנו יודעים ״לדבר בערבית״ כשצריך, אבל חיים כאן כדי לדבר עברית. החיסול רק משרת את המטרה האמיתית שלמענה אנחנו חיים כאן: מדינה משגשגת, שתומכת בעשייה ובמצוינות, שמכבדת את המורשת היהודית וגם את כל אזרחיה, שממגרת שחיתות, ששואפת להגינות, שלוקחת חסות על עתיד העם היהודי כולו, ששרה ״עושה שלום במרומיו״.
סינוואר הפך לסמל, אבל רחוק מלהיות המהות. מי זוכר את אחמד יאסין, אחמד ג׳עברי, עבאס מוסאווי ושאר שושלת המחוסלים. הם בעיה שעלינו להתמודד איתה. אבל המהות היהודית-ישראלית לא נגזרת ממלחמות ומחיסולים - שאיפתנו היא ליצור כאן חיים של משמעות.
כאילו באמת יד אלוהית מסדרת כאן סימנים שעלינו לראות, החיסול הגיע במהלך חג סוכות. הוא לא רק סוגר שנה מדממת מאז הטבח הנורא ביותר שהיה כאן, אלא גם גורם לנו לחשוב לעומק על המצווה הייחודית של סוכות - ושמחת בחגיך. ממה אנחנו שמחים יותר - מחיסול של אויב, או מהצלת בני עמנו? האם אנחנו יותר אוהבים לשנוא, או יותר אוהבים לאהוב? החיסול, משמח ככל שיהיה, לא הביא אותנו לדמוע מאושר, כפי שדמענו כשניצלו ארבעה חטופים במבצע ארנון.
אנחנו שמחים בכוח הצבאי, אבל כדאי שלא נשכח את מקורות הכוח האחרים. דירוג האשראי, הסקטור העסקי, היזמות, הטכנולוגיה, הקשרים הבינלאומיים, כור ההיתוך של צה״ל, וגם היצירה והתרבות. הסוד הוא בשילוב מקורות הכוח, כשכל חלק זוהר בתוך יופי מופלא של שמיכת טלאים.
בסוכות אנחנו יוצאים מהבית, ולמשך שבוע גרים תחת סכך בין קירות של בד, כדי לזכור שהכול ארעי. כדי שנדע שאל לנו להסתמך על הכוח כאל משהו קבוע, אלא כמשהו שיש לטפח את כל חלקיו. אפשר להתפאר בו, אך בלי לשכוח שהוא לא מובן מאליו.
סוכות בא להזכיר לנו את גם את השמחה וגם את הצניעות. הרי הזחיחות היא זו שהביאה אותנו ל־7 באוקטובר, ואסור שנחזור לשם כי שוב ניפול. מצווה עלינו לשמוח, אבל במידה. לא סתם אמרו לנו - בנפול אויבך אל תשמח. ברור שזה משמח, אבל החיסול הוא לא מהות הכל.