זהו חג הסוכות העצוב ביותר שידענו אי פעם. “ושמחת בחגך והיית אך שמח", נאמר על סוכות, אבל מה לעשות שהשמחה מאיתנו והלאה. חשים תחושת חג, והגרון נחנק. במלאת שנה לטבח, חג סוכות נופל הפעם בין 7 באוקטובר 2024 ובין שמחת תורה תשפ"ה. לנגד עיניי עומדת אותה סוכה נטושה שראיתי בביקורי בכפר עזה. הבית שרוף, הרוס, והסוכה ניצבת לצדו, קרעי בדיה מתנופפים והיא אינה נופלת. “סוכת שלום"? סוכה ששרדה מלחמה. מקימיה אינם עוד עמנו.

אשתקד, 7 באוקטובר חפף את יום שמחת תורה, שבת, כשהכבד באסונות נפל עלינו. השנה, אחרי שציינו בשני טקסים נפרדים את יום השנה ל־7 באוקטובר, אנחנו מתקרבים לשמחת תורה וליום הזיכרון הממלכתי לנרצחים ולנופלים. חג הסוכות מייצג אחדות. ארבעת המינים שהיו לאגודה אחת. סמל לעם ישראל שהוא שלם ויכול לאויביו רק כשכל הכוחות בו, כל הזרמים, מאוגדים יחדיו. וכבר קראתי “פירוש" מותאם לימינו אלה, לפיו הלולב מסמל חרב או רובה, והאתרוג – רימון או פצצה.

הסוכה היא זכר לסוכות שהקימו בני ישראל בנדודם ממצרים אל ארץ האבות. זהו משכן ארעי, תחת כיפת השמיים, לשבעה ימים. ניגודה הוא המיגונית, כולה בטון מזוין, מפלט לרגע מפני טילים. הסוכה היא סמל לנצח ישראל, לקיומו של עם ישראל במשך אלפי שנים ולתקוות קוממיותו. המיגונית המבוטנת, בצדי הדרכים המועדות לפורענות, נולדה כצורך השעה עבור עוברי אורח, שישהו בה רגעים עד יעבור זעם. דווקא הסוכה הזמנית היא סמל לעמידותו של העם היהודי, בוודאי בארצו, ואילו המיגונית הפכה סמל לאסוננו, למלכודת מוות בידי מחבלים ברברים. ועוד יש לנו לצד הסוכה את הממ"ד, אותו חדר ממוגן, קבוע, שאליו מתכנסים מכל אגפי הדירה בעת אזעקות מפני טילים.

כנגד המיגוניות אצלנו, ישנן המנהרות אצלם. מחילות שחפרו מחבלי חמאס בכסף שהוסב ממטרות הומניטריות שלשמן נועד למטרות לחימתיות־שנאתיות. מטרו של התארגנויות תת־קרקעיות (בעזה, וגם בלבנון) לקראת יציאה למסעי כיבוש ורצח. במנהרות בעזה חטופים עדיין 101 ישראלים, חיים ומתים, מוחזקים בידי חיות אדם צמאות לדם. אז כיצד אפשר להיות שמח באמת, גם אם צווינו לכך, בחג הסוכות הזה?

פרצי שמחה בקעו בישראל למשמע הידיעה על חיסולו של ראש הנחש, יחיא סנוואר, אבי הטבח ב־7 באוקטובר. סוף־סוף הגיע יומו בצורה הכי משפילה והוא הצטרף להנייה, לדף ולנסראללה. כן יאבדו אויביך, ישראל. אבל במהרה הועבה שמחה זו בידיעה הקשה, בו ביום, על נפילת חמישה חיילים בקרב בדרום לבנון. תזכורת מרה לכך שסוכות השנה נחוג בעיצומם של ימים נוראים, שבהם מתקיימת לחימה בכמה חזיתות, נופלים חללים, נערכות הלוויות ונשמעות אזעקות. חג האסיף? לא בכל מקום ניתן לאסוף את היבולים או לקטוף את הפירות.

אשתקד נחגג החג בכל הדרו – במיוחד בקיבוצים, במושבים, בבתי הכנסת. השמחה הייתה גדולה. באותו זמן, מעבר לחומה האדירה שהוקמה לאורך גבול הרצועה, נערכו אלפי מחבלי חמאס להסתערות ולטבח האיום, שכמוהו היה רק בשואה. והשנה, בניגוד גמור לשנה שעברה, אזור הצפון שהיה יעד פופולרי מאוד לטיולים בשבעת ימי סוכות, חסום, הנחלים ושמורות הטבע שוממים, היישובים כמעט ריקים מאדם. זרם המטיילים הוטה דרומה, במיוחד לחניון רעים שם נרצחו 400 ממשתתפי מסיבת הנובה, ולאתר מאות המכוניות השרופות ליד מושב תקומה.

קראתי אצל אחד מפרשני מורשת ישראל כי בסוכות נהוג היה להקריב שבעים פרים, “למען שלומם וטובתם של עמי תבל", וכי פותחים אנו בחג “דף חדש של יחסי שלום עם אומות העולם". לכו ספרו זאת היום לצרפת, לבריטניה ולעוד מדינות “ידידותיות" שמפעילות עלינו לחץ שמשמעו בוּסט לארגוני הטרור והארכת המלחמה.

בכיכר החטופים ראיתי בערב החג את הדמיית הסוכה של משפחת החטוף אוהד בן עמי מבארי. קרועה, מוכתמת בדם, אבל איתנה. מתוכה בוקעת זעקה אילמת לשחרור החטופים, ומסר: גם אם אנחנו פגועים, גם אם דמנו נשפך, עם ישראל חי וקיים, יכול לאויביו ועוד יחוג בשמחה את חגיו – סמלי נצחיותו. “הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".