הציטוטים של ירון אברהם מישיבות הקבינט הפכו לרגעים טלוויזיוניים מעולים, נדירים, מדהימים, מעוררי השתאות. Must See TV. כאלה שידברו עליהם ביום שאחרי. אבל, צריך להגיד, הם גם שנויים במחלוקת.
אלו לא סתם ציטוטים רגישים בימים רגילים מחדרי חדרים. הם חושפים, לכאורה, אוזלת יד ואטימות במקרה הטוב של ממשלה בזמן מלחמה. לא בטוח שבזמנים קריטיים ומכריעים אלה צריכה תמונת המציאות שלנו להתבסס על הדלפה מופקרת של שר בעל אינטרס אחד. מדי שנה בשנה מתפרסמים פרוטוקולים של דיונים ממלחמת יום הכיפורים, גם 50 שנה אחרי. ירון אברהם מקצר את הזמנים. דיון שהתקיים בבוקר - מצוטט לפרטים לעת ערב. כינוס חירום ממשלתי שנערך בזום, הופך תוך שעות לנחלת הכלל ההמום.
לאברהם יש גם נטייה למתג את הישיבות: “ישיבת הצרחות", “דיונים גורליים", “מי השר שיצא בזעם" ועוד. מצד אחד זו חובתו העיתונאית. מצד שני, מה עם חובתו האזרחית? כצופים אי אפשר שלא לשמוע את דיווחיו, מתוך רצון להבין מה קורה באותם דיונים גורליים. אבל מצד שני אנו בעיצומה של מלחמת קיום שבה כולנו מושקעים, ולכן פרסום הציטוטים, בעיתוי הספציפי הזה, כאשר אנו נלחמים באויבים משלוש גזרות ושבע חזיתות - הוא לכל הפחות בעייתי.
העובדה שנתקענו עם ממשלה חסרת אחריות, בלתי ניתנת לשינוי כרגע. כאשר בערוץ 14 אומרים “זה מחליש", לזה הם מתכוונים. הורה יכול להסס לפני שהוא שולח את בנו לקרב, כשהוא שומע את ההדלפה לעיתונאי של השר המקורב. נתניהו אומר, רגב משיבה, אלי כהן פולט, ישראל כ"ץ מתנגד, שתי שרות צורחות אחת על השנייה, המזכיר הצבאי יוצא מהישיבה, ראש הממשלה דופק על השולחן בזעם ומפסיק את הישיבה החשובה שנקבעה, בלי לתת אף תשובה.
הציטוטים האלה אף פעם אינם “אמת" שמתרחשת בישיבות הקבינט. זו רק אמת אחת, יחסית, של שר אחד שהדליף את מה שהוא רוצה שכולם ידעו. זו אמת מנווטת, מעוותת, שמשרתת רק אותו - או אותה. זו זווית ראייה אחת ספציפית. היא מסולפת. אם היו עשרה מדליפים, זה היה רשומון. אז היה אפשר אולי לבנות פאזל של מה שהתרחש בישיבה זו או אחרת. כצרכני תקשורת, אין לנו דרך לדעת מה מהדברים באמת היה ומה המצאה, מה מתוכם חשוב, מה אירע, מה שולי ומה גוזמה.
ירון אברהם הוא כנראה הסימפתי והחביב מבין פרשני ערוץ 12. הוא תמיד מחייך ונראה כמו אדם נוח. דרך ההגשה שלו בנויה משלושה שלבים: הוא מביא את המידע, מביע את דעתו, ואז כועס על עצמו. לא מזמן פרסם את הידיעה על שינוי שם המלחמה. “נתניהו מציע שיקראו לה ‘מלחמת תקומה'", דיווח, ואז תפס את עצמו והתעצבן: “עכשיו אני ממש כועס", אמר בדיליי, “כי זה מה שנתניהו רצה: שנדבר על שינוי השם ולא על המלחמה. אז הנה, על זה אנחנו מדברים עכשיו, וחבל". כלומר, אברהם מפרסם את הספין, נופל לתוכו, כועס על עצמו, מצטער שפרסם, מצדיק את האייטם ועובר לעניין הבא.
אברהם הוא גם זה שבשנה האחרונה חשף לראשונה שכאשר גופי תקשורת משתמשים בכינוי “גורם מדיני בכיר" הם בעצם מתכוונים לראש הממשלה. ירון השתמש רבות בכינוי, ואז לפתע חשף מי עומד מאחוריו. הוא זעם שעיתונאים, כולל הוא עצמו, שיתפו פעולה עם הקוד המוצפן, ואז חשף באולפן שכל עניין השם לא היה אלא אריזת צלופן.
אחד המשפטים המזוהים עם ירון אברהם הוא “אני מפרסם ואני לא מאמין שאני מפרסם את זה". הוא נדהם מהפרסום של עצמו. או “אני אומר את הדברים ואני בהלם ממה שאני אומר", או “אני מביא את האייטם ואני עדיין בשוק שזה מה שאנחנו מפרסמים פה הערב". הוא המוען וגם הנמען. משק אוטרקי של פלט וקלט. הוא הפוסט והתגובה. הוא מפרסם ונדהם, כזה הוא ירון אברהם.
בשמו ובמראהו אברהם הוא ישראלי גנרי. שערו שחור קצר, עיניו שחורות. לפעמים הוא מרכיב משקפיים עגולים. הוא נראה נבוך ורגיש. אינפורמטיבי, אבל גם סובייקטיבי. הוא נגד נתניהו אבל גם נגד ההפגנות נגדו. הוא מורכב. כמו סברס: קוצני אבל כזה שדוקר את עצמו. צועק “איי", נחרד, ואז מרגיע, מחייך, ואומר “עזבו, לא קרה כלום".