ביום כיפור האחרון החלטתי לצום, בדיוק כמו בזה שלפניו. שהגיע אחרי שנים ארוכות של התנזרות מצום. לא כל כך ידעתי להסביר, לעצמי ולסביבה, מדוע אני שוב צם. היה ברור לי שלא מדובר באתגר הפיזי. אני מסוגל לא לאכול או לשתות במשך יממה בנקל. אבל למה כן? בייחוד כשאת שאר הלכות החג המשכתי להפר בבוטות.
בשלב מסוים של היום נפל האסימון. הבנתי שאני לא יכול לתת למועד כל כך חשוב ביהדות, ובישראליות, פשוט לעבור תוך שאני צופה בסדרות, משלים שעות שינה ובאופן כללי - מושך זמן עד שהיממה הזאת, שכל כך זרה לחיי, תסתיים. כך שלפחות הצום אילץ אותי להיות חלק. להרגיש שבכל זאת ציינתי את יום כיפור. אבל זה לא מספיק. בדיוק כמו שבאופן כללי, החיים החילוניים שאותם ניהלתי כל חיי כבר לא מספיקים לי. ואני לא מדבר על הצד האמוני - נולדתי אפיקורס וככל הנראה גם אמות ככזה. אלא על החיבור למסורת. לשורשים. לגוף הידע העצום של הטקסט היהודי, שברובו זר לי.
זה לא הפריע לי לאורך העשורים הראשונים לקיומי. בגיל 15 מצאתי לי דת, קראו לה תנועת נוער. האמנתי בסוציאליזם, אחוות עמים, לצאת מהשטחים, אריק ושלום. זה מילא אותי. יחד עם האוצרות התרבותיים האמיתיים של הישראליות החילונית, שלא הפסקתי לחקור. עד היום. המוזיקה, הספרות, התיאטרון, הטלוויזיה. העגלה שבה נסעתי הייתה רחוקה מאוד מלהיות ריקה. ואני שמח וגאה על כך שזכיתי להיות בתוכה.
אבל הבעיה היא שהעגלון, אם נמשוך קצת בכוח את המטאפורה, הלך רחוק מדי בניסיון להמציא את ה"ישראליות", הנבדלת במודע מהיהדות. התשובה ל"מה ישראלי בעיניך?", עוד הרבה לפני הג'ל של יאיר לפיד, הייתה בסביבה שלי צב"ר - צעיר, בריא ורענן. חצוף, מתעב פורמליות, חכם ומפולפל אבל גם פיזי וחזק. מסתובב בסנדלים תנ"כיים ובמכנסיים קצרים, כמו אורי זוהר בחוף מציצים. חם, אכפתי וקולט בקלות ישראלי אחר בחו"ל. ליהדות, בתוך תיאור הדמות הזה, היה תפקיד שולי ביותר. היא הייתה מעין הכרח שפשוט נמצא שם, כנתון, ונתקלים בו רק בצמתים בלתי נמנעים כמו ברית וחתונה. או כרפרנס תרבותי לגלותיות ולפוציות (“ים אדוניי, ים אדוניי").
בדיוק כמו אליק של משה שמיר, שנולד מן הים, גם אני נולדתי מן הצ'ק פוסט. לא ידעתי כמעט דבר על התרבות שבה גדלו הסבים והסבתות שלי. הלכתי עם סבי האהוב בשבתות למשחקים של הפועל חיפה. וחלקתי איתו סנדוויץ' עם נקניק ממין לא כשר, שאני מחבב גם היום. אבל מעולם לא שאלתי אותו על המשפחה הרבנית שבה גדל. בדיוק כמו שלא התעניינתי בתרבות היידיש שעליה התחנך.
ובשנים האחרונות אני מרגיש את האיבר החסר הזה. את כאבי הפנטום של החלק שנתלש ממני, מכולנו, במסגרת המפעל המדהים באמת הזה של הציונות החילונית. ושוב, כל זה לא קשור לאמונה שלי ולעובדה שאני לא מוכן, גם היום, שיכפו עליי אורח חיים דתי, או יפגעו בחופש שלי לנהל את חיי כרצוני.
אבל ברמת הידע והחיבור לשורשים, יש בי רעב גדול. והכרה בכך, בייחוד לנוכח מה שמתרחש כבר יותר משנה, שאי אפשר יותר לשחק את המשחק הזה של ישראלי המנותק מזהותו היהודית. כי בלי חיבור לאותה זהות, להיסטוריה שלנו בפיסת הארץ הזאת, ולמנהגים ששרדו אלפי שנים, מה הטעם בכלל להישאר במקום הכל כך קשה הזה. והדבר הזה, שאני מחפש, לא אמור להחליף את העגלה החילונית שלי. רק להעשיר אותה.
מה שמשיב אותי ליום כיפור ולסוגיה הבוערת של תפילות במרחב הציבורי. אני מרגיש שמעבר לוויכוחים הרגעיים, ולפרובוקציות השקופות של ארגונים כמו ראש יהודי, הולך ונרקם כאן נוהג חשוב ומרגש, בעיקר כי הוא נובע מצורך אמיתי שרק הולך ומבעבע. הפתרון הזה של תפילה בכיכר העיר שבה יש חלקים בהפרדה, שהולכת ומיטשטשת בהמשך המרחב, הוא פרקטיקה יהודית גאונית של פשרה. ולהערכתי, הוא רק ילך ויגדל משנה לשנה, בהשתתפות המוני אנשים כמוני.
על הסכין
- האובססיה של הממשלה הנוכחית לקביעת טקסי זיכרון, שינוי שם המלחמה וכו' היא לא עיסוק טפל, כמו שרבים טוענים, אלא ניסיון ציני ומקומם לשלוט בנרטיב ההיסטורי. להפוך את הכישלון המהדהד של 7 באוקטובר למעין פרולוג עצוב, שמקדים את הסיפור החשוב באמת - זה של “הניצחון המוחלט". זה לא יצליח.
- סלקום טי־וי העלו את הסרט הקוריאני המעולה “המשרתת", המומלץ מאוד לצפייה. הסיפור עצמו פשוט. משרתת מתחילה לעבוד באחוזה של בני זוג עשירים ורקובים, מסתחררת מהעושר ומחיזוריו של האדון, אבל הסוף טרגי באופן בלתי נמנע. הייחוד הוא בבימוי ובצילום המסוגנן, ובבניית הדמות הראשית, שנותרת מורכבת וחידתית מאוד.
- ועוד חדש בסלקום טי־וי, אבל לא בעולם, הסדרה “העלאה". קומדיה עתידנית מענגת, על עולם שבו אנשים יכולים להעלות את עצמם אחרי מותם לסוג של חיים וירטואליים. במקרה הזה, למעין אחוזת יוקרה שבה הם מתגוררים, ותלויים לחלוטין במפעילים החיים שלהם. התוצאה מצחיקה, חכמה ומעוררת לא מעט מחשבה על תודעה אנושית, זיכרון ועוד.