בזמן כתיבת שורות אלו אינני יודע איך, מתי ואם בכלל תתקוף ישראל את איראן. לדעתי, עדיף שזה יקרה כמה שיותר מאוחר. האפקט הפסיכולוגי והפחד שקיים עכשיו אצל האיראנים שממתינים לבומבה ואינם יודעים מהיכן ולאן תגיע - שווה את הכל. אני מזכיר לכולנו את הפחד והמתח שאפפו אותנו כאשר חיכינו לתגובה האיראנית. למה שלא נלעיט גם אותם מהטוב הזה? אומרים שהכי טוב לנקמה כאשר היא מוגשת קרה, אז במחילה, או שלא, שיתקררו האיראנים, יורידו מגננות, יתרגלו למצב - ואז נתקוף.
נפלאו ממני ההצהרות הטיפשיות והמיותרות של ההנהגה שלנו שמודיעה שלא נפגע במתקני הגרעין כדי שלא תפרוץ מלחמה רב־זירתית, שלא נפגע בנפט כדי שהאיראנים לא יתנקמו בשכניהם ומחירי הנפט בעולם לא ימריאו ושאר הבטחות והרגעות שאנחנו שולחים להם. למה להרגיע אותם? שיתבשלו במיץ של עצמם ובינתיים נשאיר לעצמנו את גורם ההפתעה. הרי אמרו חז"ל - “סייג לחוכמה שתיקה". הבעיה היא שחוכמה ושכל מזמן אינם מנת חלקנו בניהול המלחמה הזאת.
ובמעבר חד: דואר ישראל חייב לעבור שינוי, ומיד. אינני יודע בתור מה הוא מתפקד עכשיו, אבל ברור שלא כדואר. אף שסמלו לא הוחלף מצבי לצב - התפקוד שלו עשה את המעבר המצער הזה. למיטב זיכרוני, לפני שנים רבות היה מגיע מכתב בתוך הארץ בפרק זמן של ימים ספורים, אבל כיום במקרה הטוב הוא מגיע בתוך מספר שבועות. למשל צ'ק שנשלח ממכמורת לאור יהודה בילה ארבעה שבועות בדרך עד שהגיע מותש למענו. נכון, רוב האוכלוסייה משתמשת בדואר אלקטרוני, אבל יש דברים שאנשים צריכים או מעדיפים להעביר בדואר רגיל ולא רוצים להשקיע במשלוח על ידי חברת שליחים פרטית.
ולא רק על הזמן הארוך אני מלין. לפני החג שלחתי לחברה ברמת גן מכתב בדואר רשום, שלא ניתן היה להעבירו בדוא"ל או בפקס. אף שהיא קיבלה ממני בעבר מכתב שהגיע לכתובת זו, הפעם מסיבה לא ברורה הוחזר אלינו המכתב עם החותמת “מען לא מוכר", בתוספת מסרון “דווח שהנמען לא ידוע בכתובת". מי דיווח? מי חיפש? הנמענת גרה בכתובת, ידועה ומוכרת, ושמה מופיע על תיבת הדואר.
דברים כאלה לא אמורים לקרות בערב שנת 2025 במדינה מודרנית. סליחה, “מודרנית" אמרתי? אני לוקח את דבריי בחזרה.