יום אחד, אחרי ששבה הביתה מהגן, הבכורה שלנו אמרה שלאחד הילדים בגן שלה יש קרוב משפחה חטוף בעזה, ושצריך ללכת להפגנות, כי זו הדרך היחידה להחזיר אותו הביתה. ככה, בן רגע, כל חומות ההגנה והשקרים שבנינו תקופה ארוכה כדי לשמור עליה מהרוע החיצוני – נפלו.
במשך השנה האחרונה הרמנו מגננות, כי אין דרך לעבור את הימים המטורפים האלה בלי לעוות את המציאות ולשתף בחלקיקי הסברים כדי לנטרל את האימה שהפכה למנת חלקנו. ספק אם ילדים יכולים לעכל את המציאות.
ובכלל, לך תבשר לשתי בנות קטנות ותמימות על ה־7 באוקטובר: המלחמה, השנאה, ילדים שנרצחו, נחטפו, הורים שלעולם לא ישובו, בנים שיחסרו לנצח ומשפחות שמתפללות אחרי יותר משנה שאבא יחזור הביתה.
מיכאלה אמרה את מה שאמרה בלי לתת משקל עודף לדברים. כאילו דיווחה לנו על אירועי אחר הצהריים בחוג או על מרכיבי הארוחה בצהרון. שמענו את דבריה ולא פיתחנו את השיח. הקשבנו והמשכנו ביומנו. לפחות אני. גם ככה יש מורכבות עם עניין הטילים והאזעקות שאין דרך לחמוק מלהסביר על אודותם. מאז נכנסו האזעקות לחיינו, כל רעש מקפיץ ושולח אותה לשאול אותנו לאורך שעות אם הייתה אזעקה או לא הייתה.
הילדה מתה מפחד בכל פעם שיש אזעקות, והיינו חייבים ליצור דרך להרגיע. סיפרנו על המלחמה והחיילים ועל כך שאנחנו מוגנים. בלי יותר מדי פרטים ופירוטים. אצלנו בבית מכבים את הטלוויזיה כשיש עיסוק באקטואליה, והבנות מנותקות מהחדשות.
באחד החגים הגיעו חיילים לגן. הקטנים הכינו עבורם מכתבים. יוזמה מהממת, אף שדי בטוח שהילדים לא ידעו באמת על מה המהומה. צורפו גם חבילות שי שמילאנו בכל טוב. באותו אירוע חיילת שאלה את אמי איך קוראים לה, והיא ענתה: אמי אתגר. היא תמיד אומרת את שם המשפחה, לא יודע למה.
החיילת שאלה מיד אם היא קשורה לחיים אתגר, והבת השיבה שאני אבא שלה והוסיפה שאבא בבית, חולה, כי יש לו שלשול. אמת לשעתה, אבל למה לספר? מה לעשות, הקטנה תמיד פותחת את כל הקלפים. סיפרה לאחרונה דברים גרועים מזה ומעוררי פדיחות אף יותר.
בינתיים חלף זמן. החטופים לא שוחררו. הלב נשבר. יום אחד מיכאלה שבה הביתה עם משפט נורא: החטוף מת, אבל זה בסדר, מטפלים בו הרופאים בעזה. זה בדיוק מה שהיא אמרה. אחרי פענוח הדברים הבנו מגורמים שלישיים שלמרבה הצער הסיפור של אותו חטוף הסתיים באופן טרגי וכדי לא לזעזע, זה מה שעבר בין הילדים: רופאים מטפלים בו בעזה. היא חזרה על זה פעמיים והמשיכה ביומה. כששמעתי אותה אומרת את המשפט הזה נקרעתי. רק חשבתי לעצמי איזה מזל שהיא עדיין לא מבינה לעומק את מה שקורה מסביבנו. תודה לאל שהיא רק בת 5.
כשהתפרסמה הידיעה על החיסול של יחיא סינוואר התרגשתי. לא יודע אם נהיה ברגע היסטורי נוסף כזה בחיינו. אני מניח שאנשים שחוו את זוועות השואה, מלחמת העולם השנייה והטרור הסובייטי – חוו תחושה דומה כשדווח על מותם של אדולף היטלר ויוסף סטלין.
אלו ימים קשים בישראל. חטופים, נרצחים, נופלים, פצועים ומפונים. מלחמה קיומית ארוכה שדורשת אורך רוח ועצבי ברזל. יש לנו מעט רגעים של זקיפות קומה. החיסול הוא אחד מהם. למרבה הצער אנחנו אלופי העולם בדיכוי עצמי. אצלנו אוהבים להלקות, להקטין ולבאס את החיים.
יש מספיק סיבות להסתובב במרה שחורה גם ככה, לא צריך להפוך רגע חיובי לכזה. לכן אמרתי את זה גם ברשתות ובטלוויזיה ועכשיו פה: אפשר לרגע לזקוף קומה, לסמן איקס על משימה שבוצעה היטב ולטפוח לעצמנו קצת על השכם. מעט. לא להפריז, אבל לטפוח. ועכשיו הלאה, להמשיך ולעשות הכל כדי לשחרר את החטופים.