התוכנית המקורית הייתה להקדיש בטורי השבועי דברים לרוח האדם, גם כאשר היא לכודה באחת מנקודות השפל והאימה הגדולות ביותר: נפילה בשבי בידי האויב, כשחרדת המוות הופכת לדיירת בכל תא בגוף ובנפש.
תכננתי להתמקד בשני סיפורים, אולי יותר. האחד, של לוחמי הרובע היהודי שנאלצו להניח את נשקם ב־28 במאי 1948 לאחר קרבות קשים והפכו לבני ערובה בידי מפקד הלגיון הירדני, עבדאללה א־תל.
341 שבויים – לוחמים ואזרחים, בהם תינוקות, נערים, קשישים, פצועים, רופא ושתי חובשות שהתנדבו ללוות את הפצועים לשבי – נלקחו למחנה אום אל־ג'מאל בירדן. על התנאים מיותר להכביר מילים. שבי האויב.
כאמור, תכננתי להתמקד ברגעי השמחה שנחצבו מתוך החושך הגדול כפי שמתאר ביומנו אחד השבויים, שמואל בזק: "סכך הובא מרחוק כדי לסכך את הסוכה הגדולה שהוקמה עבור כלל השבויים ואת אלו הקטנות האחרות שבנו להם המהדרין שבינינו. הכינור מנגן והכפיים מוחאות. ניגוני חסידים נלהבים ומרוממים. ר' משה יצחק בן ה־82 ור' דוד שכטר בן ה־65 יוצאים במחול... ריקודי דבקה מתלהטים ונעימות חסידיות מתחדשות ושוכחים את השבי".
על ההקפות בשמחת תורה בכיכר המרכזית של מחנה השבויים סיפר: "הריקודים משתלהבים. חסידים מתערבים בספרדים, אלו יחד פורצים בעוז לתוך מעגלי הצעירים. פזמון מתחלף בפזמון, ניגון רודף ניגון".
השני הוא סיפורם של הטייסים אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר וחבריהם, שהיו שבויים במלחמת יום הכיפורים בכלא הידוע לשמצה עבאסייה במצרים. בין חקירות ועינויים תרגמו את "ההוביט" של טולקין כדי לשמור על שפיותם.
משנפדו, היו בידיהם שבע מחברות מצריות עבות כרס, ובהן תרגומם למיתוס המרהיב של טולקין. בספר שראה אור בהוצאת זמורה ביתן ב־1977, נכתב בפתח הדבר: "אלה היו אולי החודשים המאושרים והמלאים ביותר בתקופת השבי. התרגום עצמו, העיסוקים השונים סביבו והדיונים הארוכים על אודותיו מילאו את ימיהם – גם בשעות שבהן לא היו טרודים בו ממש – ונתנו לחייהם בשבי פשר ומסגרת".
ישנם כמובן סיפורים נוספים שנולדו במחנות השבי ונדמה לי שעניין אחד עובר ביניהם כחוט השני: הידיעה שיש לשם מה. שיש מי שמחכים. שישנה תמימות דעים בעניין הצלתם של אלו שבחוץ לאלו שמצויים בתוך התופת.
ידידי היקר אורי אהרנפלד שירת במחלקת חבלה של גדוד 50 במלחמת יום הכיפורים. הוא לחם באומץ במוצב המזח בתעלת סואץ ונפל בשבי למשך כחודשיים בכלא עבאסייה שבקהיר. שמונה ימים נלחם בקרב קשה שבו נפצעו הוא וחבריו. "לא הייתה ברירה אלא להמשיך להילחם, שלא ישחטו אותנו. מתוך 37 לוחמים שנשארו בחיים, כולם היו פצועים, כולל חברי יעקב גור ואותי. אספנו יחד את הגופות". כשהיה בלתי אפשרי להעביר אספקה או לחלצם, הגיעה הפקודה ממשה דיין להיכנע, והצלב האדום העביר אותם לשבי במצרים.
ביקשתי ממנו לשוב לדבר מסוים מאוד ברגעים ההם. התקווה שתלויה באלו שבחוץ. "הידיעה שיש קונצנזוס בעניין הרצון שנחזור הביתה הייתה חד־משמעית. התקווה, האמונה בחזרה הביתה בשלב כלשהו הייתה אבן יסוד ביכולת להחזיק מעמד. אז העם היה הרבה יותר מאוחד. היינו פחות אלימים אחד כלפי השני. אני לא מדבר על הממסד, שטאטא אותנו מתחת לשטיח מיידית, כבר כשחזרנו. אותו אני מפריד מהסיפור. על נושא הפוסט־טראומה בכלל לא היה מה לדבר".
אהרנפלד יחגוג בקרוב 72. בחודשים האחרונים הוא משרת במילואים כמנטור לפצועים צעירים. כמי שעוסק לאורך שנים בנושא הפוסט־טראומה, יש לו הרבה מה לתרום. "אין ספק שהאמונה שידאגו לי ויחזירו אותי הביתה החזיקה אותי מאוד, למרות שלא ידענו כמה זה ייקח. הימרנו ברגע הכניעה שזה ייקח כמה שנים, אבל לא היה ספק שזה יקרה. עם שקית בד על הראש, בצינוק שני מטר על מטר, לבד, ידיים אזוקות מאחורי הגב, לא מודע לתנועת הזמן".
"חזרתי 30 קילו פחות ועם בעיות שנוצרו כתוצאה מהשבי. גם אצלנו נרצחו קרוב ל־30 איש בזמן השבי במצרים. שמענו את העינויים, שמענו איברים נשברים, אבל יש הבדל. בנות ובני הערובה שלנו אינם מוחזקים בידי מדינה, אלא בידי טרוריסטים פסיכופתים, ומצד שני חייהם תלויים בפוליטיקאים מטורפים שמראים חוסר הבנה מוחלט. אני מנסה לחשוב מה ההרגשה, להיות שבוי במנהרות חמאס, ולשמוע שברי דברים על זגזוג של עסקאות, כן עסקה לא עסקה, כן מחיר לא מחיר. אלוהים יעזור? אם לא נעזור לעצמנו, אלוהים לא יעזור בכלום".
"ויש דבר נוסף. היום כל פיסת מידע עוברת אונליין בן רגע, בניידים, בטלוויזיה. אלה היו זמנים שונים. אז הסתפקנו בשליחת גלויות במקרה הטוב, ובמקרים נדירים זכינו לשיחת טלפון דרך מרכזייה צבאית. עשינו קפיצה טכנולוגית אדירה אבל גם חרב פיפיות". הם שוחררו כאשר נחתם הסכם בין ישראל למצרים, בעקבות האיגוף של אריאל שרון על הארמיה השלישית שחסם אספקה ל־6,000 חיילים.
רצה הגורל והגעתי בערב החג לבית העלמין במודיעין, ללוות אישה צעירה במסעה האחרון. מוקדם מדי, כואב מדי. בחלקה הצבאית נקשרו לאחד הקברים הטריים בלונים גדולים ויפים לציון יום הולדתו ה־20 של הטמון בהם.
בדרך לחלקה עברתי דרך שלוש מצבות גדולות. על האחת השם גיל־עד, על השנייה איל, על השלישית נפתלי. שלושת הנערים. עשר שנים וקצת עברו מאז שגיל־עד מיכאל שַׁעֶר, נפתלי פרנקל ואיל יפרח נחטפו על ידי חמאס. מדינה שלמה הפסיקה לנשום, לא רק במהלך 18 יום, פרק הזמן מורט העצבים שבין היוודע דבר חטיפתם לרצח. גם אחרי הרצח.
אם יש משהו שיכול להצביע על מה שקרה לנו כחברה, הוא אובדן הנשימה המשותפת. אובדן עצירת הנשימה המשותפת. אפשר להמשיך לבדוק איך קרה שאונר"א, שנתנו יד לחמאס, היו מועמדים לפרס נובל השנה, איך קרה שהצלב האדום אינו יותר מחברת הסעות גרועה, אבל אולי כדאי גם לבדוק פנימה, מה קרה לנו.
