חלפה שנה מהטרגדיה המחרידה ביותר שידעה ישראל, ועדיין מוקדם מדי לבחון את השפעותיה מרחיקות הלכת על החברה הישראלית. מה שכן אפשר לומר בביטחון הוא שמי שחי כאן, אף על פי ולמרות הכל, עושה זאת מבחירה ואהבה למקום הזה.

במובן זה 7 באוקטובר חיזק את הערבות בין אזרחי המדינה לבין המדינה עצמה, לא כשלטון אלא כמקום, כבית היחיד שלנו שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו. ישראלים רבים מדי היגרו או שוקלים להגר, אך רובנו נשארים כאן, עדיין.

הרכבת האווירית היחידה שנרשמה בשנה הארורה הזאת היא של החיילים ששבו ארצה מרחבי העולם למילואים. אך צריך לומר את האמת – הערבות ההדדית בין אזרחי המדינה לבין עצמם מוגבלת יותר. ישראל הייתה ונותרה חברה שבטית והמלחמה רק יצרה שבטים חדשים, שבטים של אבלים, של עקורים, של משפחות חטופים, של מופקרים, של פצועים בגוף ובנפש.

בשנה האחרונה מלאו העמודים הללו בסיפורי גבורה, בין אם אלה שהתרחשו בממ"דים ובמוצבים של עוטף עזה, בשבי ברצועה או בשדות הקרב. לבין אלה שהיו בתפקיד ועד האזרחים הפשוטים שהצילו נפשות באותו יום שחור, לצד אלפי הישראלים שנרתמו בחודשים הראשונים של המלחמה לתפקד במקום ממשלה שהוכתה בהלם.

מיד לאחר הטראומה אלפים מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים נרתמו לטובת הניצולים, המפונים, החיילים, הפצועים, השכולים. ישראלים מכל שדרות החברה שפשוט תרמו, הסיעו, אספו ציוד. הצורך לעזור ולהתנדב היה כה גדול, לעיתים יותר ממה שהיה צריך.

העובדה שזאת הייתה התגובה הראשונית הנפוצה ביותר של כל כך הרבה ישראלים מוכיחה את האהבה של רבים למקום הזה ואת המוכנות למחוק את גבולות המחלוקות בינינו בשעת צרה גדולה כל כך. מקץ שנה ראוי לשאול את השאלה מה נותר לנו מכל הערבות ההדדית מלבד מורשת עממית מרגשת.

נכון, מפעלי התנדבות למען נפגעי המלחמה עדיין מתקיימים, אך עם הזמן נפגעי המעגל הראשון מוצאים את עצמם לבד. קהילות ניצולי הקיבוצים העקורות שורדות בגבורה ללא אופק של תקומה, ניצולי הנובה נאבקים לשרוד לבדם מול המדינה שממשיכה להקשות עליהם, מפוני הצפון כבר התרגלו לסטטוס חסרי בית, תושבי הצפון מתרגלים לשגרה תחת טילים, משפחות המילואים דואגות זו לזו, והמשפחות השכולות נותרות באבלן עם עוד "הותר לפרסום" ועוד אחד ועוד אחד. והציבור עצמו "מתרגל" למה שאי אפשר להתרגל אליו - מלחמה של יותר משנה.

חברה אזרחית חפצת חיים לא יכולה לשאת מצב שכזה, וכאן נדרשת המנהיגות. אלא שההנהגה הפוליטית שלנו נותרה קטנה ופחדנית, חסרת מעוף וחסרת השראה, כאילו לא קרה כאן דבר. ממשלה אופורטוניסטית וחסרת בושה שנאחזת בקרנות המזבח, מגלגלת את כל האחריות אל מערכת הביטחון, לא מקימה ועדת חקירה ממלכתית ומנצחת על המשך ה"הפרד ומשול", אופוזיציה חלשה ומפורדת, נשיא חסר שאר רוח ועמוד שדרה.

להנהגה הפוליטית שלנו אין דבר עם הערבות ההדדית שהתגלתה בציבור הישראלי, אם כבר אז בפירוקה של הערבות הזאת. שנה לתוך המלחמה זאת ממשלה שעדיין לא יודעת לנווט אותה לעבר חוף מבטחים של תקומה – תקומת הקהילות החרבות ותקומת האמון שמדינה לא מפקירה בשבי אזרחים וחיילים שהפקירה מלכתחילה. זאת ממשלה שמנציחה את העוול הלאומי־חברתי הגדול ביותר, שנה לתוך מלחמה שקורעת את צבא המילואים עד הקצה - את אי־השוויון בנטל של הציבור החרדי. אות קלון שהוא ביטוי ראשון במעלה של חוסר ערבות הדדית.

ציבור עצום משווע להנהגה מאחדת, אחרת. הישראלים שאוהבים את המקום הזה ראויים להנהגה שתעריך את זה עכשיו יותר מאי־פעם. אחרת גם העוצמה שהתגלתה כאן היא עניין זמני. המפעל הציוני תלוי בנו, שלא מוותרים על המקום הזה כבית. אסור להנהגה לקחת את זה כמובן מאליו.

פרויקט מיוחד: פרשני וכתבי "מעריב" בתחומים השונים את מה שקרה כאן בישראל בשנה החולפת, במדינאות, בצבא, בכלכלה, בחזית ובעורף. המחדלים, ההצלחות, הכאב והצער, וגם התקווה לעתיד לבוא.

גולן בר יוסף / מלחמת חרבות ברזל: האובדן וההזדמנות
בן כספית / השנה שהייתה: של דמעות
אבי אשכנזי / העוצמה הצבאית: שובה של ההרתעה
אנה ברסקי / הזווית המדינית: אופטימיות זהירה
משה כהן / ההקרבה והשכול: להוקיר ולהצדיע
מאיה כהן / משפחות החטופים: 383 ימים של שכול וכאב
טליה לוין / העורף: נגד הסטטיסטיקה
פלד ארבלי ושקד שדה / הפינוי והשיקום: האתגר והתקומה
יובל בגנו / הערבות ההדדית: אחדות בעירבון מוגבל
אלון חכמון / ביטחון הפנים: מי שומר עלינו?
ד״ר איתי גל / האתגרים הבריאותיים: החזית הלוחמת
בר שפר / האנטישמיות הגואה: לקראת פיצוץ
מיקי לוין / הזירה התקשורתית: קו ראשון בחזית
ליעם אדיב / כלכלה תחת אש: הגירעון והצמיחה