השנה הזו הפכה את כולנו למשפחה שכולה. ואין לאן להוליך את הכאב. גם היום, יותר משנה לאחר השבת ההיא, אנחנו ממשיכים לגלות כאבים שלא ידענו, אסונות שלא הכרנו, סיפורים אנושיים מצמררים שפספסנו. כמו, למשל, התאבדותה של שורדת הנובה שיראל גולן ביום הולדתה ה־22. או הסרט "לב שבור לרסיסים" ששודר בערוץ 12 ביום שני, על ההופעה האחרונה של שלמה ארצי בשדרות, שבועיים לפני הטבח.
צפיתי בסרט הזה בלי ציפיות. מה כבר אפשר לחדש לי, אחרי כל שברון הלב של בארי, הפקרת ניר עוז, טבח הנערים והנערות בנובה, גיבורי תחנת המשטרה בשדרות, לוחמי אופקים, הרבש"צים וכיתות הכוננות שנלחמו עד כלות, המשפחות שנשרפו חיים, הילדים שנרצחו לעיני הוריהם, ההורים שנרצחו לעיני ילדיהם, היתומים, האלמנות, החטופים והחטופות.
ובכן, דווקא האירוע הזה של הופעה נדירה כל כך של שלמה ארצי בשדרות, שאליה באו והתקבצו מכל רחבי העוטף, פתח אצלי (ואצל רבים אחרים) את מעיין הדמעות מחדש. הופעה שמחה, מרוממת לב ונשמה, אלפי אנשים חבוקים, רוקדים, שרים, שמחים, עיניהם בוהקות ופניהם טובות, בלי לדעת שבעוד שבועיים ויומיים ייפתחו עליהם שערי הגיהינום.
אלון דוידי משדרות ואופיר ליבשטיין משער הנגב שרים ביחד, בלי לדעת שעוד מעט רק אחד מהם ייוותר בחיים. חבל ארץ שלם שחוגג בפעם האחרונה, לפני שהכל יישרף, ייחרב ויעלה בעשן. לילה אחרון בלי טראומה. ואתה שוב מוצא את עצמך מייבב, בקול רם, מול מסך הטלוויזיה ושואל את עצמך אם אין גבול ליכולת האנושית לייצר דמעות.
קשה כל כך להאמין ששנה אחרי האסון הזה עוד לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדל הרב־מערכתי שהוביל אליו. קשה להאמין ששנה אחרי האסון הזה עוד אין תאריך לבחירות ולהחזרת המנדט לעם. קשה להאמין ששנה אחרי האסון הזה יש עוד 101 ישראליות וישראלים חטופים בשבי חמאס בתנאי גיהינום מפלצתיים, נאבקים על כל נשימה ועל כל רסיס חיים. ישראלים שהופקרו פעמיים על ידי המדינה שבסיס קיומה הוא הגנה על אזרחיה.
קשה מאוד להאמין ששנה אחרי החורבן תושבי הגליל העליון עוד לא חזרו לבתיהם המופצצים והחרבים והגליל כולו נתון תחת אש כבדה כל יום, כל שעה. עוד יותר קשה לראות שעוטף עזה עדיין הרוס, שומם ונטוש ברובו.
הכי קשה להאמין, יותר מכל דבר אחר שאפשר להעלות על הדעת, זה שממשלת ישראל מתכוונת להעביר בקרוב את "חוק ההשתמטות", שינציח את העובדה שמגזר גדול, שהולך וגדל בתוכנו, לא נושא בנטל השירות. הממשלה עושה את זה אחרי שצה"ל איבד אלפי לוחמים. אוגדה שלמה נגרעה מסדר הכוחות שלו. הרוגים, פצועים, נפגעי נפש.
הכוח הסדיר מותש, המילואימניקים שחוקים. אנשים עם משפחות, עם עסקים, עם ילדים, טוחנים 100, או 200, או 280 ימי מילואים בשנה החולפת ולא רואים את הסוף. ועל הראש שלהם מתכוונת הממשלה שלהם להנציח את השתמטותו של מגזר בן למעלה ממיליון נפש. זוהי חרפה בקנה מידה היסטורי.
קשה להאמין ששנה אחרי היום הארור ביותר בתולדות מדינת ישראל המודרנית יש בתוכנו קבוצה לא קטנה של ישראלים שמאמינים שמדובר בנס. הם שרויים בהתרוממות רוח. הם משוכנעים שזוהי תחילת הגאולה. הם נמצאים סנטימטר מלהודות לאלוהים ושליחו עלי אדמות, בנימין נתניהו, על כל הטוב שהורעף עלינו בשנה הזו.
הם חולמים על התיישבות מחודשת בעזה, על מאחזים בדרום לבנון, על סדר חדש בלבנון ועיצובו של המזרח התיכון בצלמם ובדמותם. הם לא נרפאו משכרון הכוח שהוביל אותנו לאסון הזה. הם לא נפטרו מהזחיחות. להפך, הם מגדישים אותה לשיאים חדשים. הם רוטטים מהתרגשות ומתקשים לבלום את הבולמוס המשיחי שאחז בהם. אשרינו שזכינו.
אבל יש גם נקודות חיוביות. מבחינה צבאית מצבה של ישראל השתפר בשבועות האחרונים לבלי הכר. מתחתית הקרקעית שאליה הוטחנו ידענו להתרומם ולהיאחז מחדש בחיים. ההרתעה הישראלית המפורסמת שנופצה לרסיסים ב־7 באוקטובר והפכה לבדיחה, חזרה לעצמה בענק.
ממצב שבו נדמה היה שכל מה שצריך כדי לסיים את החלום הציוני זו יריית חסד בעורף, הקערה התהפכה: חמאס הובס, עיקר כוחו הצבאי פורק, כל הצמרת המדינית, הצבאית והמבצעית שלו עלתה בסערה השמיימה. עזה כולה חרבה ועשנה, אנדרטה ראויה למי שיעלה על דעתו לבצע ביהודים פוגרום בפעם הבאה.
חיזבאללה, שהטיל עלינו את מוראו יותר משני עשורים, במצב לא טוב בהרבה מחמאס. בנקודה הזו צריך להיזהר מהיבריס ושאננות. חיזבאללה אינו חמאס. פגיעתו עדיין רעה ויכולותיו לא מעטות. הארגון הזה השכיב 2,000 הרוגים בסוריה ועוד אלפים רבים של פצועים ולא נשבר, אלא להפך. ניצח. הוא לקה בשאננות, הוא לא קרא נכון את המפה, הוא לא הבין שישראל השתגעה והוא שילם מחיר כבד על כך. אבל הוא לא הושמד והוא לא חוסל והוא עוד לא אמר את המילה האחרונה. אסור לשכוח את זה אפילו לרגע אחד.
אף על פי כן ולמרות הכל, בסופו של דבר "מבול אל־אקצא" התהפך על אויבי ישראל. לאחר האסון שהמיטו עלינו, הומט עליהם אסון כבד לא פחות. טבעת האש שהוקמה סביב ישראל עולה בעצמה באש. עוד מוקדם לשמוח, אין על מה לרקוד, אבל אפשר בהחלט להבין שגם בשעתנו הקשה ביותר, גם כשלא הופענו לשדה הקרב, לא הצליחו להכריענו. היחידים שמסוגלים להכריע אותנו הם אנחנו בעצמנו. ואם לא נתעשת, בסוף נצליח.
פרויקט מיוחד: פרשני וכתבי "מעריב" בתחומים השונים את מה שקרה כאן בישראל בשנה החולפת, במדינאות, בצבא, בכלכלה, בחזית ובעורף. המחדלים, ההצלחות, הכאב והצער, וגם התקווה לעתיד לבוא.
גולן בר יוסף / מלחמת חרבות ברזל: האובדן וההזדמנות
בן כספית / השנה שהייתה: של דמעות
אבי אשכנזי / העוצמה הצבאית: שובה של ההרתעה
אנה ברסקי / הזווית המדינית: אופטימיות זהירה
משה כהן / ההקרבה והשכול: להוקיר ולהצדיע
מאיה כהן / משפחות החטופים: 383 ימים של שכול וכאב
טליה לוין / העורף: נגד הסטטיסטיקה
פלד ארבלי ושקד שדה / הפינוי והשיקום: האתגר והתקומה
יובל בגנו / הערבות ההדדית: אחדות בעירבון מוגבל
אלון חכמון / ביטחון הפנים: מי שומר עלינו?
ד״ר איתי גל / האתגרים הבריאותיים: החזית הלוחמת
בר שפר / האנטישמיות הגואה: לקראת פיצוץ
מיקי לוין / הזירה התקשורתית: קו ראשון בחזית
ליעם אדיב / כלכלה תחת אש: הגירעון והצמיחה