לתקשורת עצמאית יש תפקיד מחייב ומשמעותי בשמירה על מנגנוני הדמוקרטיה ובפיקוח וביקורת על הממשלה ומחדליה. בזמן מלחמה חשיבותה גדולה פי כמה וכמה, ואת זה גילינו על בשרנו, כשהממשלה נאלמה דום בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, כשהתקשורת הייתה הראשונה לשרת את הציבור בשעות הקריטיות.
התקשורת הישראלית, על כל פניה, גווניה ועמדותיה, התגייסה למערכה תודעתית, חברתית, פסיכולוגית והסברתית והייתה נגישה כדי למלא את החלל שהותירה הממשלה, כשסיפקה עדכונים באופן שוטף לאזרחים מוכי הטראומה שהיו צמאים לכל פיסת מידע. כשתמונת המצב לא הייתה ברורה, גופי התקשורת הפכו למתווכי הזוועות של יישובי העוטף שבהם הסתובבו המחבלים וטבחו בישראלים ללא הפרעה.
כשלא זכו למענה מהצבא והמשטרה, עלו תושבי העוטף בזה אחר זה לשידור חי, ובזעקות מחדרי הממ"ד התחננו לעזרה וסיוע. דני קושמרו, אדוה דדון וכתבי הדרום נאלצו לתווך מול כוחות הביטחון בהכוונתם אל האזרחים הנצורים, ואף שימשו כגוף מרגיע. בעוד לממשלה לקח זמן ממושך עד שהתעשתה, העיתונאים לקחו על עצמם את התפקיד והתגייסו כולם לשמור על מורל לאומי, לאחד את האזרחים, לחזק את צה"ל וזרועות הביטחון ולהילחם למען מיטוט חמאס והשבת החטופים.
בעולם הכאוטי של הרשתות החברתיות, ריבוי אפשרויות המדיה והנגישות הגבוהה והעצומה למידע אונליין, נוצרה מציאות תקשורתית מורכבת בימי המלחמה, שבה הציבור לא הצליח להתמודד עם כמות המידע שזרם בלי פיקוח. חוסר האחריות בדיווחים השונים ברשתות החברתיות, בראשן טלגרם, הוביל לחשיפת ילדים לתיעודים קשים לצפייה במלחמה זו, לצד פייק ניוז, מה שהפך את גופי התקשורת הממוסדים למתווך אחראי של המציאות להעברת מידע חשוב לציבור, ולהכחשת שמועות כמו זו האחרונה על השבת חטופים.
אחד מתפקידיה המרכזיים של התקשורת, שהתחדד עוד יותר במהלך המלחמה, איננו רק להביא את הקולות מהשטח, הקולות שלא נשמעים ולא זוכים להתייחסות, אלא גם להביא קול מאוזן ומרגיע, כדי לאפשר לאזרחים לנסות עד כמה שניתן להמשיך בשגרת חייהם בימי מלחמה.
התקשורת בישראל סייעה במתן פתרונות, הציפה בעיות בחוסרים של ציוד צבאי, לוחמים שמתקשים להתייצב לצו 8 בשל השבתת התחבורה הציבורית בשבתות וחגים, עסקים של חיילי מילואים שקרסו וזכו לסיוע מהעם הנפלא שמיד התגייס, סיקור שוקי הירקות והפירות ביישובי עוטף שנותרו ללא ידיים פועלות, תושבי הצפון שפונו ומסרבים לחזור לביתם עד שהביטחון ישוב, ועוד אירועים בלתי צפויים שהובילו את הציבור להירתם ולתרום ולגלות אחדות מלכדת.
התקשורת התגלתה במלוא תפארתה מאז השבת השחורה, והפכה לחלק אינטגרלי ממכונת המלחמה הישראלית נגד חמאס, חיזבאללה, איראן וכל אויבינו. גם בהסברה הפנימית וגם בהסברה הבינלאומית שמילאה את אחד התפקידים המרכזיים בו כשלה הממשלה בימי המלחמה. העיתונאים עבדו שעות מסביב לשעון וכולם יישרו קו, בין אם תמכו בממשלה ובין אם לא, "לפרק את חמאס בכל מחיר ולפגוע חזק בחיזבאללה כדי להחזיר את התושבים לבתיהם".
בשבועות הראשונים עבדה התקשורת במלוא עוצמתה על מנת לאחות את הקרע העמוק שנוצר בחברה הישראלית, כשהציגה תמונה אופטימית של ישראלים מכל קצוות הארץ, שמתגייסים ופועלים יחד. עם הימשכותה של המלחמה ניצת מחדש הקרע, לצד הפגנות משפחות החטופים, שזכו לטון פוליטי ודבק בהן ניחוח קפיטליסטי. התקשורת החלה לחזור בהדרגה לתפקיד המבקר והשופט. ביקורת שהייתה מופנית אל הממשלה, בשל חוסר התפקוד של משרדי הממשלה, ומופנית גם כלפי צה"ל, למעט הכתבים לענייני צבא, שדאגו לשמור על המוניטין של הארגון מכל משמר.
ההפצה של מידע על מחדלי השלטון חשובה עוד יותר בימים של מלחמה. הממשלה והעומד בראשה אומנם לא שמחים לקבל ביקורת גלויה, אך בפועל הם צריכה להודות לתקשורת המבקרת, כי בזכות חשיפת המחדלים הם מתקנים ומשתפרים. מה היו עושים אזרחי ישראל אילו כל ערוצי התקשורת היו שופרות של הממשלה? הביקורת היא מנגנון המשמש את הממשלה לשיפור והתייעלות.
האלופים במיל' שמילאו את האולפנים וניתחו על סמך ניסיונם זכו לטונות של ביקורות על ברברת מיותרת, אך אותה קשקשת הפכה להיות סיעור מוחות ומגש של רעיונות יצירתיים לקבינט המלחמה, שבמרבית המקרים גם יושמו בהמשך כאסטרטגיה צבאית. יש לציין כי גם ערוצי השופרות תורמים רבות בזמן המלחמה, מחזקים את הממשלה בהחלטותיה, מעלים את הגאווה הלאומית, ומיישרים איתה קו לחזית מאוחדת מול האויבים.
המאמץ התקשורתי ניכר גם בשלטי הטלוויזיה, עם נתוני צפייה גבוהים מתמיד לערוצי החדשות, שתפסו את רוב התכנים ביום עם שידורים חיים, מילאו את מקומם של תוכני הדרמה והבידור, שנעלמו לחודשים רבים וחזרו רק לאחרונה עם תכנים ייחודיים המותאמים למלחמה. האזרחים זפזפו בין ערוצי החדשות השונים, באונליין ועל מסך הטלוויזיה. הביקוש עבור מידע נגיש הפך לבלתי נגמר, ובטיימינג מתבקש הוקם ערוץ חדשות נוסף - i24NEWS, שמספק חדשות 24/7 כמו ערוצי החדשות הזרים.
אין ספק ש־7 באוקטובר הפך נקודת מפנה עבור התקשורת ועבור עיתונאים רבים מכל קצווי הקשת, שהתגייסו כולם למאמץ המלחמתי, ותרמו את קולם למגוון וריבוי דעות בעד ונגד הממשלה.
פרויקט מיוחד: פרשני וכתבי "מעריב" בתחומים השונים את מה שקרה כאן בישראל בשנה החולפת, במדינאות, בצבא, בכלכלה, בחזית ובעורף. המחדלים, ההצלחות, הכאב והצער, וגם התקווה לעתיד לבוא.
גולן בר יוסף / מלחמת חרבות ברזל: האובדן וההזדמנות
בן כספית / השנה שהייתה: של דמעות
אבי אשכנזי / העוצמה הצבאית: שובה של ההרתעה
אנה ברסקי / הזווית המדינית: אופטימיות זהירה
משה כהן / ההקרבה והשכול: להוקיר ולהצדיע
מאיה כהן / משפחות החטופים: 383 ימים של שכול וכאב
טליה לוין / העורף: נגד הסטטיסטיקה
פלד ארבלי ושקד שדה / הפינוי והשיקום: האתגר והתקומה
יובל בגנו / הערבות ההדדית: אחדות בעירבון מוגבל
אלון חכמון / ביטחון הפנים: מי שומר עלינו?
ד״ר איתי גל / האתגרים הבריאותיים: החזית הלוחמת
בר שפר / האנטישמיות הגואה: לקראת פיצוץ
מיקי לוין / הזירה התקשורתית: קו ראשון בחזית
ליעם אדיב / כלכלה תחת אש: הגירעון והצמיחה