כשאדם נמצא במקומות החשוכים ביותר הוא מחפש את האור שבפנים כדי להמשיך הלאה. לעיתים ההגעה אליו רוויה בקשיים בלתי נלאים. בשנה האחרונה אלפי חיילים פצועים מגששים את דרכם בדרך אל האור המיוחל. תחושת האובדן הקשה והאבל הכבד על מה שאבד ואיננו עוד ילוו אותם במסע ארוך של שיקום אינטנסיבי בבית החולים, שימשיך לשיקום לא פחות מאתגר גם בחיי היום־יום. הם יעברו מסע מפרך ומתמשך, שידרוש מהם להתמודד לא רק עם פציעה בגוף אלא גם עם פגיעה בנפש בעקבות האובדן.
החיילים הפצועים נאלצים לחוות תהליך של אבל ופרידה מחלקים בגופם שהיו קודם לכן תקינים. הם הגיעו לצבא חדורי מוטיבציה, בכושר־על, בריאים לחלוטין, והם חוזרים משדה הקרב כשחלק מגופם לא ישוב לעולם. הם יחוו את שלבי האבל על האובדן - הכחשה, כעס ומיקוח; שאיפות חסרות מוצא לחזור למצב הקודם; פנטזיה שאולי בעזרת שיקום אינטנסיבי הכל יסתדר, הגוף יחלים, והם יוכלו לשוב לפלוגה שלהם ולהילחם. אך אז המציאות מכה שנית, ואיתה ההבנה שחלק מהעצמי שאבד לא ישוב עוד.
האחיזה שלהם בחיים החדשים נראית לעיתים בלתי אפשרית. הם לומדים מחדש כיצד ללכת עם פרוטזה, להשתמש ביד תותבת או להיעזר בכיסא גלגלים במקום בגוף שזכרו. השיקום הפיזי משתלב עם צורך עמוק בשיקום נפשי, שכן הפציעה אינה רק של הגפיים; הנפש גם היא נשברת, ולעיתים מתקשה יותר להחלים מהגוף עצמו. הטראומה שהביאה לאובדן היכולות הפיזיות מלווה את הפצועים בכל צעד שהם עושים במסעם הארוך בחזרה לחיים.
ואם לא די במאבק הפיזי והנפשי, עם השחרור מבית החולים והחזרה לחיים האמיתיים מתחיל גם המאבק החברתי. הם ימצאו עצמם מול חברה שאינה ערוכה לקבל אותם כפי שהם. הם כבר אנשים שונים, שרוצים להיות רגילים כמו כולם, אך נתפסים קודם כל כ"נכים", מה שמקשה עליהם לחוש שוב חלק אינטגרלי מהקולקטיב.
האמירה המפורסמת של פרידריך ניטשה, "מי שיש לו 'מה' יכול לשאת כל 'איך'", מבטאת רעיון עמוק על היכולת האנושית להתמודד עם סבל, מכשולים וקשיים. כאשר לאדם יש סיבה חזקה ומשמעותית לחייו – את ה"מה" – הוא יוכל למצוא את הכוחות הדרושים כדי להתמודד עם כל אתגר, כל "איך" או דרך קשה.
ניטשה מראה שמשמעות היא לא רק דרך להתמודדות עם סבל, אלא מפתח להתגברות עליו. לכן אחד הדברים החשובים ביותר בשיקום הוא חיבורם מחדש של אותם חיילים לחברה שסייעו להגן עליה, תוך הענקת משמעות ותמיכה שתאפשר להם לשאת את הקשיים שבהם הם נתקלים.
למרות ההתקדמות המרשימה של ישראל בתחום השיקום הפיזי, עדיין קיימים פערים גדולים בהתמודדות עם שילובם מחדש של קטועי הגפיים. הציבוריות הישראלית, על כל רבדיה, עדיין אינה מספקת נגישות מלאה במוסדות רבים, והנכים מוצאים עצמם מתמודדים לא רק עם כאבי פנטום וכאבים כרוניים אלא גם עם נגישות מוגבלת, לעיתים התנכרות במקומות העבודה וחוסר הבנה של צורכיהם הבסיסיים.
רבים נותרים עם פערים טיפוליים ניכרים, כאשר משבר בריאות הנפש בישראל אינו מאפשר להם לקבל את הסיוע הרגשי הדרוש. תשתיות השיקום הקיימות אינן מצליחות להתמודד עם מספר הנפגעים הגדל, והמחסור בצוותי שיקום מיומנים – החל מפיזיותרפיסטים וכלה במטפלים רגשיים – מוסיף לקושי העצום של החיילים לשוב לחיים תקינים.
זהו דור של לוחמים צעירים שהשאירו איברים בשדה הקרב, צעירים שכונו "דור הטיקטוק", אבל היו נכונים להקריב את חייהם כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות בחופש. זה תפקידנו כחברה לקחת אחריות מלאה ולהבטיח להם שיוכלו לחיות את חייהם בצורה המלאה ביותר האפשרית - כאנשים שלמים שהחברה מקבלת ומעריכה.
כולנו נצטרך להתרגל למראה של כיסאות גלגלים וצעירים קטועי גפיים, לנרמל זאת ככל האפשר ולאפשר להם להרגיש שוב בבית. מנגישות מוחלטת למקומות ציבוריים, העדפה מתקנת בקבלה למקומות עבודה ולימודים, ועד הטמעת הידיעה שגם הם זכאים שוב לאהוב ולחיות בזוגיות מאושרת.
רק כך נוכל להבטיח שתהליך השיקום הארוך שלהם יסתיים בהצלחה ושלא ירגישו שמאחוריהם עומדת מדינה שהתנכרה להם, כפי שהתנכרה לאחרים שנחטפו, נרצחו ואיבדו את ביתם. רק אז נדע שאנו חברה ראויה ומלוכדת שעושה הכל למען אזרחיה.