לאחרונה אני מרבה לטעות. חשבתי שאחרי האסון שהמיטה על ראשינו תנועת הסרבנות – איש לא יעז שוב להניף את הדגל הזה. חשבתי שרגשות האשמה העמוקים והמוצדקים שכרסמו בלבבות אלו שאיימו לא להפציץ באיראן או בסוריה, כחלק מהמחאה שלהם נגד הרפורמה המשפטית, יגרמו לראשי הסרבנים להכות על חטא, ולמנוע בכל כוחם כל ניסיון לאיום דומה על ביטחון ישראל.
טעיתי. לפני שבועיים שוב התפרסם מכתב של 130 חיילים בסדיר ובמילואים שאיימו כי אם הממשלה לא "תשנה כיוון לאלתר ותפעל לקידום עסקה להשבת החטופים הביתה, לא נוכל להמשיך לשרת". נניח כרגע לשאלה אם הייתה בכלל "עסקה" שהיה צריך רק לחתום עליה, ואם אכן ישראל (ולא חמאס) הייתה המכשול להסכם.
נניח גם לשאלה אם איום סרבנות כזה היה מעודד את יחיא סינוואר (שהיה אז חי לגמרי) לשחרר את החטופים, או להפך - מחזק אותו באמונתו שישראל שוב עומדת בפני התפוררות ושעליו להתעקש עד שניכנע. נניח גם לדיון אם רק קומץ - שלא כלל את ראשי הסרבנים, הגנרלים בדימוס שעודדו סרבנות לפני 7 באוקטובר - הם שחזרו לסורם, או שהם רק חיל החלוץ של הריקבון העמוק הזה. העיקר שטעיתי.
טעיתי גם כשחשבתי שכל עם ישראל שמח מאוד כשהרגנו את אסמאעיל הנייה, חסן נסראללה, סינוואר ועוזריהם. מתברר כי יש בקרבנו כאלו שלא שמחו בכל לבם, אם מתוך חשש אמיתי שמא מחליפיהם של המנוולים יהיו רעים מהם, או מתוך כעס אמיתי וחשש שהחיסולים הללו ייזקפו לזכותו של נתניהו. דומני שהאחרונים רבים מהראשונים.
והיו גם תיאורטיקנים שבאו להסביר כי חיסולים אישיים אינם עשויים לשנות את מהלך המלחמות. חיסלנו את עבאס מוסאווי – הגיע נסראללה. חיסלנו את השייח' אחמד יאסין ואת "המהנדס" יחיא עיאש – הגיעו סנוואר ומוחמד דף. חיסלנו את סנוואר – מאיימים עלינו שאחיו מוחמד "אכזר ממנו". וגם – תחזיקו חזק - "עכשיו אין עם מי לעשות עסקה".
אינני יודע אם היו הוגי דעות מעמיקים כאלו גם בארה"ב, שהתנגדו לחיסולו של בן לאדן, שמא מחליפו יהיה מסוכן ממנו, אבל ליתר ביטחון חיסלה ארה"ב גם את המחליף איימן אל־זוואהירי. ואת אבו בכר אל־בגדדי, מנהיג דאע"ש, חיסלו גם כן, וגם את מחליפו איברהים קוריישי.
האינטלקטואלים הללו מתעלמים מכך שפעמים רבות בהיסטוריה היו מפלצות שמותן הביא ברכה. עוד מימי אהוד בן גרא, שהרג את עגלון, מלך מואב, כי הקים ברית עם עמלק ובני עמון נגד ישראל. ומי היה מצטער אם קשר ה־20 ביולי 1944 היה מצליח, והפצצה שהניח פון שטאופנברג הייתה מחסלת את אדולף היטלר?
אבל אחד מהפובליציסטים שלנו, אמיר אורן ("הארץ", 20 באוקטובר), אפילו הרחיק לכת וכתב כי "אם אתה מתנקש במנהיגים זרים בחו"ל, אל תופתע כשכטב"ם נופל על ביתך". אורן שכח כנראה כי סיירת מטכ"ל (באישורו של הרמטכ"ל אהוד ברק וראש הממשלה יצחק רבין) התאמנה לקראת חיסולו של מנהיג עיראק סדאם חוסיין, תרגיל שהסתיים באסון צאלים ב'. חיסול של ארכי־מחבל בסוריה, בלבנון או בעזה אינו יכול להיחשב כחיסול "מנהיגים זרים בחו"ל", ודווקא מנהיגי ישראל מן השמאל ניסו לחסל מנהיגי מדינות ערביות שנחשבו מסוכנים במיוחד.
כל השיקולים והנימוקים הללו הם "תועלתניים". ודאי שצריך להרוג כל מי שמתכוון להרוג אותנו. ויש עוד היבט תועלתני אחד שצריך לעסוק בו, לפני שנגיע לעיקר. אינני מאמין ב"הרתעה" של רוצחים ערבים ג'יהדיסטים המונעים מאמונה דתית עמוקה, שיודעים כי האסלאם מצווה עליהם להרוג יהודים. הכרנו את זן "המחבלים המתאבדים" המוכנים להתרסק לגזרים ובלבד שייהרגו יהודים רבים. אלו לא יירתעו אם נחסל את מנהיגם.
אבל ההרתעה פועלת במישור אחר, המישור המדיני. אנו מתקשים להבין איך מדינות רבות ב"עולם הנאור" מסוגלות לפעול נגד ישראל הנלחמת על חייה במלחמה הנוכחית. איך אחרי הטבח המזוויע יכולות צרפת ואנגליה ומדינות אירופיות, שהכירו ב"מדינה פלסטינית", דווקא כשנוכחו מה מתכוונים הערבים בארץ ישראל לעשות ביהודים - איך הן יכולות להטיל עלינו אמברגו נשק, לגנות אותנו, להצטרף לתביעה בהאג ולטעון שאנחנו, דווקא אנחנו, רוצחי עם.
והתשובה פשוטה מאוד: שיא האהדה לישראל מאז היווסדה היה אחרי מלחמת ששת הימים. אחרי שניצחנו ניצחון מוחץ. וגם בעשורים האחרונים, אף שרוב מדינות המערב מתנגדות ל"כיבוש" ולהתנחלויות – יחסי החוץ של ישראל היו טובים. גם מדינות ערביות רבות שיחרו לפתחנו ורצו בקשרים עמנו. כך נולדו "הסכמי אברהם" והמגמה להרחיבם לקשרים עם סעודיה. כל אלו נבעו מכך שישראל נתפסה בעיני המדינות הללו כמדינה חזקה - כלכלית, מדעית, צבאית. לא בגלל "הדמוקרטיה" שלנו הם אהבו אותנו. כך מלהגים רק האינטלקטואלים של השמאל אצלנו.
מסבירים שארה"ב "מחויבת" לישראל בגלל "הערכים המשותפים". אבל מדינות אירופה מלקקות לסין ולאיראן לא בגלל "עצמאות המערכת המשפטית" ש(אין) בהן, אלא בגלל עוצמתן. העולם מעריץ כוח. וגם כאשר כל העולם מתנגד להתנחלויות ורוצה ב"פתרון שתי המדינות" – הוא היה מוכן לדחות את הדיון והטיפול בבעיות אלו לעתיד מעורפל.
אבל מרגע שישראל גילתה חולשה, כאשר ארגון טרור לא גדול הצליח לכבוש ליממה חלקים מהמדינה ולשחוט ולטבוח, והיהודים נראו לפתע כמו יהודי הגטו והפוגרום – פתאום התעוררה שנאת ישראל העתיקה. עכשיו, כשישראל חלשה – אין סיבה "לסלוח" לה על הכיבוש וההתנחלויות ועל הריגת אזרחים הגרים בשכנות למחבלים בביירות ובעזה. ותראו: אחרי הביפרים, הנייה, נסראללה וסנוואר, ואחרי שנכה באיראן, ואחרי שננצח – שוב יכבדו אותנו. אפילו רק בשביל זה "שווה" להרוג אותם.
הם לא אומרים זאת במפורש, להפך, הם אומרים שטוב שראשי המחבלים מתים. אבל באמת - להקת הגנרלים בדימוס והעיתונאים באולפנים כועסים. גם כי החיסולים מחזקים את נתניהו, ובייחוד – כי לא שמעו בקולם. הרי ישראל זיו הצהיר שוב ושוב "רפיח זה ספין שעוד יעלה לנו ביוקר" ו"אין שום יתרון בכניסה לרפיח". עכשיו הכל מבינים שהוא פרשן צבאי כושל. אך במקום להודות בבושת פנים שטעה ולהדיר עצמו מהאולפנים - הוא משדרג עצמו לאסטרטג מדיני וקובע: "זה הזמן להפסקת אש חד־צדדית". גם חמאס, חיזבאללה ואיראן ישמחו מאוד אם עצתו תתקבל.
וישראל זיו לא לבד. גם אהוד ברק אמר ש"פעולה ברפיח היא שגיאה אסטרטגית". ועמיתי בן כספית ידע כבר במאי השנה (אולי שמע זאת מ"מומחה" ביטחוני): "שום תמונת ניצחון לא מחכה לנו ברפיח" ו"הפעולה ברפיח תהיה דרדלה". אז נכון, נתניהו התמהמה, עיכב, אולי פחד, ולא הלך מיד על פילדלפי כפי שהיה צריך, אבל בסוף צה"ל נכנס. ו"המומחים" אינם מוכנים להתבייש ולהודות שטעו.
דווקא על רקע ההסתייגויות הללו, שהושמעו לאחרונה לגבי חיסולם של ראשי המחבלים - ראוי לחרוג מהדיון התועלתני. האם "כדאי" או "לא כדאי" להרוג את מי שרצח יהודים רבים ושמתכוון להרוג עוד רבים יותר. "כדאי" - לא כצעד מונע, לא מהנימוק המשפטי המכשיר סיכול ממוקד של "פצצה מתקתקת". אלו אומנם נימוקים נכונים וחשובים, בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו", אבל יש עוד שני דברים חשובים מאוד: נקמה וצדק. והלוואי שנזכה לראות עוד הרבה מאלו.