מדינת ישראל נכנסת לשנה החדשה כאשר את מצבנו בזירה הבינלאומית אפשר להגדיר בערך כך: "מורכב מהרצוי, אך טוב מהצפוי". שנה של מלחמה ללא הגבלת זמן, ולפי שעה גם ללא אופק ברור לסיומה, יצרה מציאות מדינית חדשה.
"יש טבח והם נערכים למלחמה, היו מנותקים": בנט בעדות מהשבת השחורה
נתניהו: "אנחנו בתחילת סיום המערכה בעזה"
מציאות שבה העולם בהתייחסותו לישראל ולפעולותיה נאלץ לעבור מתודעה מסורתית של "סבבים" (לחץ מסיבי על ישראל שמוביל לסיום לחימה בתוך ימים ספורים) לתודעה אחרת, ארוכת טווח, הנבנית תוך כדי תנועה. התמיכה בישראל נחלשת, מתרופפת ומתפוררת, אך עדיין קיימת.
אפשר אפילו לסמן את קו פרשת המים. בסוף חודש נובמבר, כאשר עסקת החטופים הראשונה (ועד כה היחידה) יצאה לפועל, הדעה הרווחת בשני הצדדים, בירושלים ובעזה, הייתה כמעט זהה.
בישראל חששו בדיוק ממה שיחיא סנוואר בנה עליו: מהלחץ המערבי לסיים את המלחמה, שבטח יופעל על ישראל ברגע שחמאס ינצל את ימי הפסקת האש לטובת מה שהוגדר בדיונים רבים שהתנהלו אז כ"פסטיבל תקשורתי בינלאומי".
לכן, מי שהכי חששו מהפיכתה של רגיעה קצרה לקבועה, דרשו לכתוב שחור על גבי לבן בנוסח של החלטת הממשלה כי הלחימה בעזה תחודש מיד בתום ימי הפסקת האש.
זה אכן נכתב, אך עד לרגע האחרון מעטים, כולל בממשלה, באמת האמינו שזה גם מה שיקרה במציאות. החזרה למלחמה אחרי עסקת החטופים הציבה את מדינות המערב בפני דילמה לא קלה: לשבור את הנוהג הקבוע ולהמשיך לתמוך בישראל על אף המשך המלחמה, המלווה במראות קשים העולים מרצועת עזה, או להיצמד לגישה המסורתית שבלית ברירה, במוקדם או במאוחר, תוביל את המערב לנקיטת צעדים קשים נגד ישראל, כולל אמברגו נשק ופגיעה ביחסים הבילטרליים.
כל מדינה במחנה המערבי בסופו של דבר קיבלה וממשיכה לקבל את החלטותיה בהתאם לסיטואציה הפוליטית הייחודית שלה. ההחלטות, לרוב, נטו שלא לטובת ישראל ועדיין את היקפי הנזק שישראל סופגת בזירה המדינית-בינלאומית בהתחשב במצב אפשר להגדיר כנסבלים.
מקרון גם וגם
שלושה אירועים משמעותיים שהשפיעו על יחסיה של ישראל עם מדינות אירופיות חשובות התרחשו במהלך השנה החולפת: עליית הלייבור לשלטון בבריטניה, הבחירות בצרפת שכנגד כל התחזיות הובילו להתחזקות השמאל, והאינטרסים החדשים של ראש ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני באיחוד האירופי, מה שהפך את המעריצה הגדולה של נתניהו למבקרת הגדולה שלו. קולנית הרבה יותר ממעשית, יש לציין.
אירוע נוסף, גדול על כולם ובעל השפעה אדירה על מעמדה המדיני של ישראל, מצפה מעבר לפינה – הבחירות בארצות הברית. מהרגע שבו נודע על ניצחונו של קיר סטארמר ומפלגתו בבחירות בממלכה המאוחדת, בישראל הוצאו מהמגירות התסריטים הפסימיים שחזו הרעה ביחסים עם המדינה, שעד כה נחשבה לאחת התומכות הגדולות.
גם בלי קשר למלחמה לא היו לישראל ציפיות גדולות מהלייבור הבריטי, על אחת כמה וכמה במצב של לחימה אינטנסיבית בעזה מחד ועל רקע ההשפעה הגדולה שיש לקהילה המוסלמית במפלגתו של סטארמר מאידך.
השילוב הנפיץ הזה לא בישר טובות, אולם נבואות הזעם לגבי הרעת היחסים עם בריטניה התגשמו באופן חלקי מאוד. בריטניה אכן משכה את הסתייגותה נגד צווי המעצר לבכירים הישראלים שהממשלה הקודמת הגישה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. כמו כן היא הכריזה על השהיה חלקית של יצוא הנשק לישראל וגם הטילה סנקציות על כמה ארגוני מתנחלים ועוד כמה אזרחי ישראל פרטיים.
בישראל מעדיפים לראות את חצי הכוס המלא וסבורים כי זה המינימום שממשלת הלייבור הייתה חייבת לספק לציבור הפרו-פלסטיני הגדול שבקרב תומכיה. מספיק לעבור על הדיווחים מההפגנות האנטי-ישראליות המסיביות שמתקיימות באופן קבוע בערי בריטניה כדי להעריך את מתינותה (לעת עתה לפחות) של ממשלת סטארמר בנושא הישראלי הרגיש.
בשונה מהחשש הישראלי מעליית הלייבור בבריטניה, הבחירות המוקדמות בצרפת שעליהן הכריז הנשיא עמנואל מקרון לא נתפסו בישראל כנקודה שממנה תחל צניחה חדה ביחסי ירושלים־פריז.
בשונה מהמצב הבריטי, בצרפת שום דבר לא היה ברור וצפוי מראש, עוד לפני הבחירות ולפני התוצאות הבלתי צפויות שלהן. מקרון עצמו הוא אדם מאוד לא צפוי מיסודו, כידוע. הכינוי הצרפתי של הנשיא, "מסייה גם וגם", מבטא הכי נכון את התופעה ששמה "מקרון".
מדובר בפוליטיקאי כמו בספרים (שלא לומר כמו בספרי קומיקס), שמסוגל לצאת עם שתי הכרזות סותרות בתוך זמן קצר, רק כדי לרצות את הציבור שבפניו ניתנה ההכרזה באותו הרגע. זה מקרון.
הרבה לפני יחסו לישראל ולמלחמה הרב-זירתית שהיא מנהלת במזרח התיכון, השנה האחרונה הייתה לא טובה לנשיא צרפת. מקרון עובר תקופה קשה מאוד של הסתבכות פוליטית ומעידות מילוליות מיותרות בכל זירה אפשרית.
עד היום לא לגמרי ברור, כולל לפרשנים הצרפתים, מדוע ולאיזו תכלית פיזר הנשיא במפתיע את הפרלמנט וערך בחירות מוקדמות שבהן כצפוי איבד את הרוב, נתקע עם מצב בלתי אפשרי, ומאז הולך מדחי אל דחי.
במקרה של ישראל, הסתבכותו של הנשיא מקרון אירעה בד בבד עם ניסיונו לשמור על קשרים ייחודיים (לדעתו) עם קטאר ובעיקר עם לבנון, מתוך תפיסה של צרפת כמעצמה אזורית עם תפקיד חשוב, וגם בניסיון להרגיע את המחאות האלימות של דעת הקהל הערבית בתוך המדינה.
מאז הבחירות נראה כי מקרון לא רק שלא שיפר את מצבו אלא הסתבך לגמרי, והביא על עצמו ביקורת משמאל ומימין, מיהודים וממוסלמים, מדיפלומטים מקצועיים ומדעת הקהל הכללית (לפי הסקרים) גם יחד. עושה רושם שהכל בורח לנשיא צרפת מהידיים, והוא יותר ויותר מבודד פוליטית.
שורת ההכרזות והצעדים האחרונים של מקרון נגד ישראל היא אחת התוצאות של הסתבכותו הכללית. לצד ההבנה שלא הכל ביחסים הבילטרליים תלוי בנו, יש לציין כי ישראל עדיין הייתה יכולה לנצל את מצבו המורכב של מקרון ולהפעיל אותו באופן שיועיל לנו וייתן לו תחושה של שחקן גיאו־פוליטי חשוב. מה שכידוע, לא קרה מהיעדר תחכום דיפלומטי, סיבה אחרת, או גם וגם. נכון לעכשיו ישראל קיבלה בעיקר התנגשות קולנית עם צרפת, שלא תורמת לנו דבר.
ה"התמרכזות" של מלוני
במקרה של התקררות יחסינו עם ידידה נוספת, איטליה, גם לג'ורג'ה מלוני לא חסרות סיבות פוליטיות משלה שמסבירות את הפיכתה ממעריצתו הגדולה של נתניהו למבקרת לא פחות גדולה וקולנית שלו ושל ישראל.
פוליטיקאים ימנים באיטליה טוענים כי מלוני גם לא באמת הייתה חברה של ישראל. המניע העיקרי שהוביל את מלוני לכיוון הימני והפרו־ישראלי היה הרצון שלה להשתלב בהלך הרוח במפלגתה "האחים של איטליה", הממוקמת בימין המתון במפה הפוליטית האיטלקית.
מאז ביקורו האחרון של נתניהו באיטליה במרץ 2023, כאשר ראש הממשלה האיטלקייה עשתה רושם של מעריצתו המושבעת, מים רבים זרמו בנהר הטיבר. היום מלוני זקוקה לדברים אחרים, ובראשם להתחזקות באיחוד האירופי, ליחסים קרובים יותר עם הממשל הדמוקרטי (עדיין) בארצות הברית וגם לתקשורת טובה באירופה.
כל זה דורש מהמעריצה לשעבר של נתניהו להשתחרר מהדימוי של פוליטיקאית ימנית קיצונית, כמעט מארין לה פן האיטלקית. ההשלכות המיידיות של התמרכזותה של מלוני באות אלינו בדמותן של הכרזות על אמברגו נשק, קריאות להפסקת האש ושאר צעדים שנתפסים בישראל כלא ממש ידידותיים.
בימים אלה ישראל ניצבת בפני אירוע מדיני גדול מכל אירוע אחר שהתרחש במחנה המערבי עד כה. הבחירות לנשיאות ארצות הברית עשויות להשפיע השפעה דרמטית על המזרח התיכון, על המשך המלחמה ועל האופן שבו המלחמה הזאת תסתיים במוקדם או במאוחר.
כבר היום, עוד לפני הבחירות האמריקאיות ובלי קשר אליהן, אפשר להצביע על המרכיב הממשיך להחזיק את תמיכת המערב בישראל חרף המורכבויות על שלל היבטיהן, שבהן נגענו בטקסט הזה באופן חלקי למדי.
האירוע שבאופן פרדוקסלי משחק לידי ישראל ומחזק את מדינות המערב בהבנה כי אין באמת אלטרנטיבה להמשך תמיכתן בישראל הוא ההתקפה של איראן עלינו, וגם העובדה שאויבי ישראל הם לא בדיוק בני שיח של המחנה המערבי.
לזה צריך להוסיף אירוע נוסף שקובע לא פחות מהתוקפנות האיראנית: המלחמה באוקראינה שמתנהלת במקביל, כשראשי המדינות האירופיות רואים את התגבשות הציר רוסיה-איראן-סין-קוריאה הצפונית ומבינים שעם כל כעסם על ישראל, אנחנו עדיין באותו מחנה.
כך, באופן פתלתל ועקום, ובלי להתכוון, רוסיה ואיראן עוזרות לישראל לחזק את התמיכה המערבית הנחלשת. יותר משנאת המן מאשר מאהבת מרדכי.