הרבה קברים טריים כבר נחפרו מאז נכנסה השנה החדשה. עשרות חיים צעירים שנגדעו ומשפחות שעולמן חרב. במחיר נורא משיג צה"ל בזו אחר זו את המטרות הצבאיות של המלחמה, עם הצלחות יוצאות דופן, ונושא עיניו אל הדרג המדיני בתקווה שיתרגם אותן למציאות טובה יותר, אך לשווא.

הבכיר הלבנוני הדהים את חמינאי: "הימים האחרונים של העידן האיראני בלבנון"
"ראינו תנאים קשים": מה קורה מתחת לאף של חמינאי בטהרן?

אחרי שנה של מלחמה ההישגים של צה"ל, הצבא "הרופס" כפי שהוא מכונה בפי שרי הקבינט, הם פנומנליים: צבא חמאס בעזה מפורק, חיזבאללה הוא ארגון צבאי חלש ומוכה, וטבעת האש שבנתה איראן סביב ישראל מתחילה להתפרק.

מי האמין שבזמן מלחמה עם חיזבאללה יוכלו רוב תושבי הארץ (למעט הצפון) לשבת בבטחה בסוכה? אני בוודאי לא האמנתי, וכמוני גם רוב הצמרת הביטחונית. זה הרגע שבו הנהגה מדינית הייתה ממהרת לגרוף את ערימת ההישגים הזאת ולהוון אותה לשורת הסכמים שיבטיחו מציאות ביטחונית טובה יותר לאזרחי ישראל, בצפון, בדרום ובמרכז.

אבל רה"מ, מתת האל בעיני חסידיו, וצ'רצ'יל בעיני עצמו, ממוקד כרגע במלחמת התקומה שלו בסקרים. בעברו היה מדינאי מחונן, אבל בשנים האחרונות נוהג בנימין נתניהו כמי שמאמין שיש חפיפה מלאה בין טובתו האישית לטובת ארצו.

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>> 

נראה שפגיעת הכטב"ם של חיזבאללה בווילה בקיסריה, ציפור הנפש של המשפחה המלכותית, רק העצימה אצלו את התחושה הזאת: שוב הוא ומשפחתו הם הקורבן האמיתי של המלחמה.

כמו מונרך מזדקן שזקוק לעדת חנפנים להעלאת סומק בלחייו האפורות, הוא מכנס ישיבת שרים שבה יתחרו הסריסים בהצעת רעיונות יצירתיים איך לנקום על הסדק שנפער בחלון מגורי השכינה. הם לא אכזבו. איש עלה על רעהו בהצעות יצירתיות לנקמה שתרעיד את המזרח התיכון.

נקמת פגיעה בבריכה המלכותית בקיסריה עוד לא ברא השטן, ובטרם נתכנס כולנו לספוג את מחיר הנקמה, כדאי להביט על מצבנו בחזיתות השונות ולראות גם את ההזדמנויות שבפנינו. בעזה, החיסול המפתיע של יחיא סנוואר סולל דרך להתקדם במהירות לעסקה שתחזיר את החטופים שעוד נותרו ותסיים את השלב הנוכחי של המלחמה, עוד בטרם תתבסס שם הנהגה חדשה.

אחיו, מוחמד סנוואר, כבר נושא בתואר מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ומנסה עכשיו להתבסס כמנהיג הארגון בעזה. הוא קיצוני לא פחות מיחיא, אבל נטול הכריזמה שהייתה לאחיו. לחץ משמעותי על שלושת הבכירים שנותרו בקטאר - ח'ליל אל־חיה, ח'אלד משעל וזאהר ג'בארין - יכול להוביל לעסקה טובה יותר עבור ישראל, שתאפשר לחלץ משם את מעט הנשמות המעונות שנשארו.

אפשר להמשיך לתמרן בעזה לנצח. גם אם נהרוג עוד 1,000, 2,000 או 3,000 אנשי חמאס, זה לא ישנה את תמונת המצב הצבאית. בהיעדר נכונות ישראלית לאפשר אלטרנטיבה שלטונית לחמאס, נגזרת עלינו מלחמת גרילה ממושכת בעזה. במלחמה כזאת השאיפה היא להקטין את שטח הפנים שלך שמתחכך באויב, להיות ממוקד ולחסוך בנפגעים ובתחמושת.


ניצחון "הרופס"

בצפון, התמרון הקרקעי כבר כמעט פירק כליל את הקו הקדמי של חיזבאללה. הארגון אומנם מצליח לשגר מאות רקטות מדי יום, אבל הוא לא חיזבאללה שהיה לפני חודש. צה"ל "הרופס" שלנו מצליח להכות בו כמעט בכל ממד, וגם שם בשלו התנאים להסדר.

בקווי ההסדר שהגישה ישראל לאמריקאים, יש דרישה ישראלית לשמור על חופש פעולה לצה"ל בדרום לבנון, במקרה שהכוח הבינלאומי או צבא לבנון לא יפעלו כנגד התבססות מחודשת של חיזבאללה. זו דרישה סבירה לנוכח ההישגים שנצברו, ואין סיבה לוותר עליה. אבל הסכם בלבנון לא יקרה מעצמו – ישראל חייבת לדחוף למו"מ אינטנסיבי ולגיוס כל המדינות שיכולות לתרום כדי שזה יקרה.

צה"ל כבר סלל את הדרך ויצר את התנאים להסדר. הפגיעה השיטתית השבוע גם במשענת הכלכלית של חיזבאללה תאפשר לגורמי כוח אחרים בלבנון לדחוק את חיזבאללה למקום שולי יותר בציבוריות הלבנונית. אבל זה דורש עשייה מדינית נמרצת מצידה של ישראל, ששר החוץ שלה עסוק כרגע בציוץ תמונות AI דלוחות, ברמה של נער מתבגר.

וישנה גם איראן. בכל הדרגים, המדיניים והצבאיים, יש שכנוע עמוק שחייבים להגיב ומהר על מתקפת הטילים של איראן ב־1 באוקטובר. אבל ככל שחולף הזמן, הדם מתקרר ואיראן מתבשלת בהמתנה, אפשר להתחיל לשאול אם נכון להגיב מהבטן, או שכמו במקרה של חיזבאללה - לתקוף כשאנחנו מוכנים והתנאים לטובתנו?

איראן תהיה שם, תמיד. לפני ואחרי התקיפה. מדינה של 90 מיליון בני אדם, המשתרעת על שטח אדיר של 1.6 מיליון ק"מ רבוע. אין לנו יכולת להחליף בה את המשטר וגם לא לחסל את תוכנית הגרעין שלה. בעבר קראנו לה מדינת "מעגל שלישי", אבל היום היא מעגל ראשון, ואנחנו בעימות ישיר איתה, למרות המרחק.

לחיל האוויר יש יכולת משמעותית לפגוע בנכסים צבאיים של איראן, בנכסי שלטון ובתשתית אזרחית. אבל חיל האוויר לא יודע לקחת מאיראן את הידע הגרעיני שצברה וגם לא להכריע אותה. לכן בנקודת הזמן הזאת ישראל צריכה לשאול את עצמה איזו פעולה תשרת אותה כרגע ליצירת עתיד טוב יותר.

ישראל, שנכנסה לשנה השנייה למלחמה עם שורת הישגים צבאיים, מדממת מכל הכיוונים: בנפגעים, מה שחשים על בשרם רק 5% מהציבור הישראלי שמשרת, בכלכלה הקורסת תחת שר אוצר משיחי, ובמוחות והכישרונות שעוזבים אותה במספרים מפחידים.

רצף ההצלחות הישראליות מאז הכישלון הקולוסאלי של 7 באוקטובר נשען כולו על המיעוט הישראלי המשרת, התורם, היצרני והמשכיל. המלחמה הנצחית, שתסכל כל חקירה ותחקיר, שאליה שואף רה"מ, תשחק את המגזר הזה ואת היתרון היחסי שלנו על אויבינו.

שנה אחרי הטבח, ישראל צריכה להחזיר את תושבי הדרום והצפון לבתיהם, אבל לא פחות חשוב: לחזור להיות מדינה שטוב לחיות בה. כן, נגזר עלינו לנהל מלחמת גרילה מתמשכת מול עזה ואולי גם מול לבנון, אבל אם לא נעצור את הדימום, לא יישאר לנו על מה להילחם.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

[email protected]