חיסולו המבורך של רב-המרצחים יחיא סנוואר (כן, מותר לחגוג) ברפיח הוציא לא מי יודע מה טוב את דברי ההבל של מיטב "מומחי" האולפנים, הגנרלים בדימוס, שגם קודם לכך המוניטין שלהם היה מנוקב ככברה.
"מה לא בסדר איתך? תיזהר": מתקפה כזו של דובר צה"ל בערבית טרם ראיתם
מורתע מאיראן? בעולם הערבי סקפטיים בנוגע לתגובה הישראלית בטהרן
האלוף במילואים ישראל זיו, למשל, התעקש פעם אחר פעם ש"רפיח זה קשקוש"; וגם: "הכניסה לרפיח הייתה מלחץ פוליטי. מה זה נותן לנו? מה זה הקשקוש הזה של הגיבורים שרצו להיכנס לרפיח?"; ועוד: "יש בעיה קטנה: סנוואר לא ברפיח".
מעניין שעכשיו חבריו במערכת הביטחון דווקא מתהדרים בכניסה לרפיח ובלחץ הרציף שהביא בסופו של דבר לחיסולו של סנוואר. נהייתה תחרות על קרדיט: מי רצה קודם להיכנס לרפיח ומי התעקש על כך?
השאלה המעניינת אינה מי צדק ומי טעה בסוגיית הכניסה לרפיח. ניתן גם לטעון שאין מספיק פרספקטיבה להכריע בכך. השאלה המעניינת באמת היא למה כל אלה שטעו כל השנים עד 7 באוקטובר ושממשיכים לטעות, מוזמנים אחר כבוד לאולפנים כמי שראוי שיהיו המתווכים של המציאות לצופים? אלה שמשתייכים לקליקה כזאת או אחרת ומעולם לא שמענו מהם תובנה מקורית. בבחינת "שמעת אחד - שמעת את כולם". זה, אגב, נכון גם לגבי רוב הפרשנים הפוליטיים.
לצורך הדיון, בואו נניח שבפוליטיקה הם מבינים. מה בדיוק מכשיר אותם לתווך - ובנחרצות - לצופים, לקוראים ולמאזינים את המציאות הביטחונית? הדבר המדהים הוא ששנייה אחרי חיסול סנוואר, אותם "מומחים" המשיכו ללהג את תובנותיהם באותו טון יודע־כל המשולב בעילגות בסיסית.
לטעות? - יכול לקרות לכולם. אבל מה המסקנה כשזה ממש סדרתי? האם יש איזו מכסה של שגיאות גסות בהבנת המציאות ובניתוח שלה שאחריה עורך או מנהל יחליטו: די, עד כאן, אני מתייחס ברצינות לצופים שלי, אולי נגוון עם מישהו שפרצופו פחות מוכר לציבור אבל הרקורד שלו פחות מפדח?
ברחה לה הקמלה
בנאום מצולם לוועידת הקואליציה היהודית הרפובליקנית הזהיר דונלד טראמפ את מאזיניו היהודים מפני הצבעה למועמדת הדמוקרטית קמלה האריס. "אם אתם בעדם (האריס וביידן) ואתם יהודים - אתם לא בסדר בראש. אין להם (ליהודים שלא יצביעו לו) מושג למה הם נכנסים אם היא תיבחר לנשיאות. ישראל לא תהיה קיימת יותר. אפשר לשכוח ממנה".
גם אם אתם סולדים ממנו וסבורים שטראמפ כמו טראמפ מגזים, קשה שלא לתהות בדאגה, בישורת האחרונה של המרוץ לנשיאות, על קנקנה של האריס בהקשר של מחויבותה לעמוד לצידה של ישראל. במפגש עם סטודנטים באוניברסיטת וויסקונסין-מילווקי זה השתבש לה.
"מה עם רצח העם?", התפרץ מפגין פרו-פלסטיני: "19 אלף ילדים מתים". והיא הגיבה: "מה שהוא מדבר עליו זה אמיתי. זה לא הנושא שבשבילו הגעתי לדבר היום, אבל זה אמיתי ואני מכבדת את הקול שלו".
אלה דברים חסרי תקדים של מועמדת לנשיאות ארה"ב. האריס יכולה הייתה להסתייג מדבריו, להתעלם מהם או לענות באלף דרכים אחרות. למשל, שלא היה מי שפעל למען סיוע הומניטרי מהעזתים יותר מאשר הממשל האמריקאי.
למשל, להשיב לו שצר לה על מות חפים מפשע בעזה, אבל זה בוודאי לא ג'נוסייד, וחמאס אשם בכך. היא יכולה הייתה גם להטיל ספק במספרים המופרכים שחמאס מפיץ ושבהם השתמש המפגין. הרי כל רכיב ממה שאמר אינו "אמיתי". יכולה הייתה, אבל הגיבה אחרת.
יום לפני כן, בריאיון לרשת פוקס, קיבלנו האריס אחרת: היא סיפרה שם שארה"ב עשתה מה שהייתה צריכה לעשות כדי להגן על ישראל ולתת תמיכה ומשאבים כדי שישראל תגן על עצמה מפני איראן ושלוחותיה. "המחויבות שלי לכך היא בלתי ניתנת לערעור", אמרה. מה קרה בתוך יממה? מיהי קמלה האמיתית?
אולי בריאיון לפוקס קיבלנו את האריס האסופה, המדודה, המחושבת, שעשתה חזרות והתכוננה לריאיון ראשון ברשת החדשות הימנית שצופיה הם אוהדי ישראל? באירוע עם הסטודנטים הקהל הוא אחר, הרבה שמאלה משם בממוצע.
האם שם ברחה לה הקמלה האמיתית? זו שהתנגדה בכל הכוח לכניסת ישראל לרפיח, ושקראה מזמן לסיום את המלחמה? זו שהודתה שממשל ביידן משתמש בסיוע הצבאי כמנוף לחץ על ישראל להשפעה על התנהלותה בעזה; או במילותיה שלה: "תומכת לחלוטין בהחלטה שקיבלנו לעצור משלוח של פצצות כבדות לישראל כאמצעי לחץ עליה".
נכון, לחץ הממשל על ישראל אינו מדיניות של האריס, אלא של הנשיא ג'ו ביידן עצמו. אבל האריס אינה ביידן. תפיסת עולמו של ביידן מושפעת מהשואה, ממלחמות ישראל ועוד. הוא מגדיר את עצמו "ציוני". הוא נפגש עם מנהיגיה לאורך עשרות שנים, והרקורד שלו לאורך השנים הוא פרו-ישראלי.
האריס שייכת לדור אחר במפלגה הדמוקרטית. דור שמושפע מהאידיאולוגיה של הזרם הפרוגרסיבי, שלמעשה הטמיע את הנרטיב הפלסטיני השקרי, על כרעיו ועל קרבו. על פי סקרים בארה"ב, להאריס יש קושי לגייס תמיכה סוחפת של מצביעים יהודים לפחות בשתיים ממדינות המפתח. זה לא אומר שהן בהכרח יעברו לתמיכה בטראמפ, אבל ייתכן מאוד שייגרעו ממנה.
ישראל הרשמית לא צריכה להתערב בבחירות לנשיאות בארה"ב. אבל אם קמלה האריס זורמת עם הנרטיב השקרי, שלפיו ישראל מבצעת רצח עם בעזה - כדאי לישראל להתכונן לאתגר של נשיאה שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו, הרחק מהמיינסטרים המוכר של הפוליטיקה האמריקאית.