פעם, לא ממש מזמן, כשהייתי כתבת פרלמנטרית, בימים שזכרתי בעל פה מי יושב איפה ומה הספוט הכי חם לשמוע בו את הסודות הכי כמוסים בפרלמנט הישראלי, הייתי מתמלאת התרגשות. מושב החורף של הכנסת נפתח.
מורתע מאיראן? בעולם הערבי סקפטיים בנוגע לתגובה הישראלית בטהרן
בעוד הוא מאשים את ישראל: המוסר המזויף של התובע בהאג
חמש מילים שעלולות לעורר שעמום קל בקרב מי שלא היו שם ולא מכירים את האדרנלין המטורף שהמקום הזה מייצר, את הדרמות הפוליטיות והאנושיות, את היצרים שמעבירים את האנשים על דעתם.
אז למקרה שלא רשמתם תזכורת ביומן (אחרי הכל אנחנו כבר יותר משנה במלחמה בשתי חזיתות), ביום שני ייפתח מושב החורף של הכנסת. מרועננים הודות לעוד שעת שינה באדיבות שעון החורף, נבחרינו חוזרים באופן רשמי לעבודה.
כי מעבר לציניות, שם, בבניין המרובע בירושלים, באמת קורים הדברים: הדיונים שקובעים את עתיד המדינה ורווחת אזרחיה, ההצבעות על ספר החוקים של ישראל. העניין הוא שנבחרי ציבור שהבטיחו פעם, פעמיים או מאה פעמים שהם באים לעבוד עבורנו, משקיעים חלק ניכר מהזמן בקרבות פנים אל פנים, וגם מאחורי מחסות, אלו באלו.
בחוץ מרחוק רוחות מלחמה, בחוץ מקרוב שלל מפגינים שיפקדו את המשכן, ובתוך המליאה יימשכו הקרבות המתישים הרגילים: מי מרים לעצמו יותר, ומי מכניס טוב יותר ומתחת לחגורה ליריבו הפוליטי. בפתיחת הכנס, כרגיל, תהיינה דרמות, צעקות, פרובוקציות, סערות.
ככה זה כשיש מצלמות. מה שיותר מתריס, יותר טוב. אל תצפו להפתעה מיוחדת, למשל אחדות מלבבת שתפרוץ לפתע, כזאת שאנחנו כל כך משוועים לה. מה שהיה הוא שיהיה: כן ביבי, לא ביבי, עוד מהשעמום המרדים הזה.
בערב יתמצתו לנו מהדורות החדשות את מפגן התלישות והגועל הזה. וכמו תמיד, במקום שפוליטיקאים יתוו את הדרך, הם יציגו שלל דרכים שלא היינו רוצים שהילדים שלנו יתקרבו אליהן. במקום הישגים - אמירות פרובוקטיביות ונאומים חסרי תוכן.
אחרי שנסיים להתעייף מהפתיח הזה, יצטרך המושב להתכנס להעברת תקציב המדינה. אם יש משהו שממשלה יכולה ליפול בגללו – זה האירוע. כל מפלגה מושכת לכיוון שלה. יצרים ותסכולים שנמו את שנת הקיץ, מתעוררים לפתע. כל הפוליטיקה והסחלה שנצברו בבטן – יוצאים החוצה. אלא שהפעם כל זה בתוך מלחמה קשה, מתמשכת, שדורשת ויסות מחודש, נכון וצודק יותר של תקציבי המדינה.
אם פעם נושא הרוטציה של בני גנץ על ראשות הממשלה היה ה־עניין, הפעם יהיה זה חוק הגיוס. בניגוד לסיפור ההוא של גנץ, הפעם לא מדובר ביצריות ואגו. הפעם זה עניין לאומי, של חיים ומוות, של איך אנחנו שואפים שהמקום הזה ייראה בעתיד. מי שנושם פוליטיקה, בוודאי יצפה לראות איך המפה הפוליטית זזה. אבל עם כל הכבוד לפוליטיקה, ולי תמיד היה כבוד, צמד המילים הזה – “שוויון בנטל” – יכול להגדיר מחדש, טוב יותר, נכון יותר וצודק יותר את המדינה שלנו, המדינה שאני כל כך אוהבת.
טהרן על הקו
אני מנסה לדמיין את הרגע שבו נוצר הקשר הראשוני. לחזור לרגע שבו קופץ המייל או הוואטסאפ. אולי לטלפון שמצלצל בהפתעה - והאיראני על הקו. הוא מדבר אנגלית משובשת, או אולי עברית רצוצה במבטא פרסי. ואז מתחיל החיזור, איטי אבל בטוח, ונוצר קשר, ונרקמים יחסי אמון, עד שמוגשת ההצעה. מפתה, קוסמת, מזוודות של מזומנים.
והישראלי שקיבל את הפנייה, ובאמת זקוק לכסף, מתלבט לרגע, שאריות המוסר עוד מנקרות בו אבל מטואטאות לנוכח השטרות שבדרך. ואז הוא אומר ש”כן, יש על מה לדבר”. אני מהרהרת ברגע הזה שבו הצד האפל של האדם מרים ראש, מציץ, ואז פוגע. אני מנסה להיכנס לראש של שבעת הישראלים החשודים בבגידה במדינת ישראל. המדינה שקלטה אותם מארצותיהם. מנסה, ולא מצליחה.
במשך שנתיים קיימו הישראלים האלה קשר עם גורמים איראניים. הם צילמו בסיסים צבאיים, ביניהם כנראה גם בסיס האימונים החטיבתי של חטיבת גולני. זה שספג כטב”ם של חיזבאללה אל תוך חדר האוכל שלו, שממנו נהרגו ארבעה טירונים במהלך ארוחת ערב.
בפרקליטות אומרים שמדובר בפרשה “מהחמורות שנחקרו בשנים האחרונות”. אלו מילים של דוברות. הן לא יכולות לתאר את החלחלה שהפשע הזה, לכאורה כמובן עד שיוכח, צריך לעורר בכל אחד מאיתנו.
החבורה הזאת, שבתוכה שני קטינים, עלתה, מתברר, מאוזבקיסטן. את הריגול עשו עבור מאות אלפי שקלים ששולמו להם במזומן או במטבעות קריפטו. שנתיים הם עבדו בשירות האיראנים. מטורף לחשוב שבמשך כל הזמן הזה הם מסתובבים בתוכנו. באוטובוס, בסופר, בפארק. אנשים, בשר מבשרנו, שמוכרים אותנו. שלא מעניין אותם אם נישחט כאן, העיקר שחשבון הבנק לא יראה מינוס.
עבריין לשעבר אמר לי פעם ש”הפשע משתלם למי שיודע לשלם”. בישראל התשלום יחסית נמוך. אומנם העונש המרבי לעבירת סיוע לאויב בעת מלחמה או למעשה שיש בו כדי לסייעו לכך הוא מיתה, כלומר עונש מוות, אבל אין באמת מישהו, כולל אביגדור ליברמן שדחף לכך שוב ושוב (כאשר היה מדובר במחבלים), שחושב שהכיסא החשמלי או החבל יעבדו כאן. זאת אחת הבעיות.
קחו למשל את אמריקה, בכירת הדמוקרטיות. איך היא הייתה נוהגת במי שבגדו בה מבפנים וסיכנו כך את ביטחונה? איך הייתה נוהגת מדינה נאורה באירופה? אם הולכים רחוק יותר, איך היו נוהגים פוטין ברוסיה או אויבינו באיראן?
משפט צדק מהיר וענישה הם אינטרס לאומי. למען יראו וייראו. כי בעוד אני כותבת את השורות האלה, מי יודע כמה מהם מסתובבים בתוכנו? כאלה שטרם נתפסו? מי יודע כמה בוגדים פוטנציאליים מקבלים ממש עכשיו פניות מפתות מטהרן?
ולגבי אותה חבורת עולים-מרגלים? אחד התירוצים למעשה שהעלה אחד מהם היה “אכזבה מהמדינה”. מעונשם הם בוודאי לא יתאכזבו. בטח אם יצליחו להעלות על הדעת מה היה קורה אם משמרות המהפכה היו שמים עליהם את היד בחשד לריגול לטובת ישראל.
שופטים יקרים, הכדור אצלכם. עשו צדק. הראו אותו לכולם.
סליחה, מה השעה?
אז פעם התרגשתי ממושב החורף של הכנסת, היום כבר מתרגשת מדברים אחרים. המעבר לשעון חורף, למשל. לכאורה, הכל שלילי. הקדרות תיפול עלינו בשעה מוקדמת, משל היינו איזו עיירה מנומנמת בצפון נורווגיה, נוציא מלא כסף על חשמל, בקיצור באסה בצבעים כהים, עם שמיים נמוכים ואפורים של חורף.
אך מכיוון שאופטימיסטית חסרת תקנה אנוכי, יש בכל זאת נקודת אור אחת יפה. נקודת אור מרגשת, משמחת לבב אנוש, מפעימה. לא, לא העובדה המטורפת שהשעון בטלפון מתעדכן לבד (עוד לא התרגלתי לטוב המופלא הזה), את זה נרגיש כולנו בלילה שבין שבת לראשון.
על עצמי אני מסתכלת. עוד שעת שינה! מצרך נדיר ויקר ערך למי שמגישה מדי יום מהדורת בוקר (i24NEWS, בואו!) ומתעוררת בשלוש (לפנות בוקר, כן).
רק דבר אחד עוד לא פתרתי. את העובדה שהשעון הביולוגי של הבנות יישאר ביקיצה טבעית. מצד שני, צרות של בעלי. אני כבר באולפן. בוקר אור!