הידיעה אכן דרמטית, זו שייחלנו לה ושאפילו הצליחה להעלות מבטים של שביעות רצון ברחוב ובאולפני הטלוויזיה שפתחו במהדורות מוקדמות מהרגיל. אבל אלה היו החדשות של אתמול שהעסיקו את כל העולם, בעוד המציאות הישראלית הרבה יותר מורכבת, הרבה פחות דרמטית והמבט איננו שבע רצון. לכתו של מנהיג חמאס ברצועת עזה, יחיא סנוואר, היא הזדמנות - אבל כמו כל הזדמנות היא איננה תלויה במזל. הסיכוי שלה להפוך לנקודת מפנה תלויה בשאלה כיצד ננהג בה. נקודות מפנה הן דבר חשוב, בייחוד במלחמה, אבל הן עדיין לא משיטות את הספינה אם אין מי שמזיז את ההגאים. חיילי ביסל״ח האמיצים עשו את הצעד הראשון, ואת הדרך צריך להמשיך בירושלים ובקריה בתל אביב, אולי גם אצלנו בעם.
אין רגעי אושר במלחמה, ויש מעט רגעים של התרוממות רוח וסיפוק, שבהם קצת אוויר נכנס לריאות החברה. בשבועות האחרונים היו לנו כמה כאלו, שנגעו בייחוד למותם בטרם עת של מנהיגי ארגוני הטרור באזורנו. אבל בעולם מתוקן ובריא, הרגעים הללו היו צריכים להיות אחרים. תחשבו לרגע על חטופים שמגיעים לגדר הגבול או מתגלים על ידי כוח גבעתי שהתגייס בקיץ האחרון, על שובה של המשפחה הראשונה לקיבוץ מנרה, על פתיחת מפעל חדש בסיוע ממשלתי בשלומי, על אוניברסיטה חדשה בנהריה ועוד.
מי שמסתנוור מרגעי חיסול של אנשים שאין להם זכות קיום, לא רואה באמת את אור השמש המאפשר ליתר האנשים את הקיום עצמו. יחיא סנוואר, שקרא את "פנקס שירות" ו"המרד", שתרגם חלקים מספרו של אריאל שרון לערבית והוצל על ידי שירותי הבריאות הישראליים מפני הסרטן, תפס יותר דקות שידור מכל חלל שנפל, שם של חטוף שנשבה ובית הרוס שטרם שוקם. אבל העיקר שעם ישראל חי ושמח, והמילה "הזדמנות" מרחפת בחלל האוויר, נוגעת לא נוגעת בהתייעצויות חשאיות. אולם דף המסרים מנסה ומצליח בקושי להמציא שם חדש למלחמה, במקום להמציא לה אסטרטגיה או הישגים.
יש מי שיאמרו שסנוואר הקריס את הסכמי השלום במזרח התיכון החדש. הנורמליזציה עם סעודיה שכמעט נחתמה וברית ההגנה האזורית בחסות אמריקאית נסוגו מפני טויוטות לבנות שחדרו לישראל ב־7 באוקטובר ועליהן אלפי מחבלים. סנוואר לא הקריס שום מזרח תיכון חדש. הוא יצר אותו בזדון רב - ויש להודות כי מי שאפשרו לו לחבל בתהליך הם אנחנו. ואם המחיר של נורמליזציה שתבוא בסוף הלחימה הוא עשרות אלפי מפונים, אלפי הרוגים ומאות חטופים, אז תודה, לא הייתם צריכים. הסנוור מהמכות שאנחנו בצדק מכים באויבינו המרים, מפריע לנו לעיתים לראות את הדרך.
משחק על זמן
אז הלכו להם נסראללה והנייה, הלכו סנוואר ושרשרת פקודיו, הלכו לא מעט איראנים בכירים - ורק אנחנו לא הולכים לשום מקום. אין הדברים נאמרים בביקורת, ואין כוונה לקלקל את הרגע, אבל ביטחון עצמי הוא לא לפתוח מהדורה מוקדמת עם תמונות של מחבל עם כדור בראש, אלא שידור ישיר של משפחת ביבס חוצה את מעבר כרם שלום בבריאות ובשלום, כי זו תמונת הניצחון ואלו רגעי התקומה במדינת ישראל בשנת 2024. כל השאר ידהה בדפי המסרים.
הזדמנות היא רגע שבו מוארת לגיטימציה לעשות דברים שלא עשינו קודם, כמו כניסה עם רמקולים לתוך הרצועה והבטחת מעבר בטוח למי שיתרום מידע על החזקת חטופים, וכמו פרסום תוכנית להגנת משפחות שמחזיקות בהם, והגדלת הסיוע ההומניטרי בחסות ישראלית לתושבי הרצועה תמורת כל מידע על מקום הימצאם. הזדמנות היא חיזוק ואימון יחידות של הרשות הפלסטינית במוקדי חיכוך ביהודה ושומרון על מנת למגר טרור ולשמור על סדר, לחסוך בכוח אדם בצה״ל ולהגביר את שיתוף הפעולה החשוב.
הזדמנות היא לגייס מנהלת שיקום ובנייה להריסות בצפון, בשילוב הקהילות התורמות, בייחוד בצפון אמריקה. זה להפסיק לתרום לבן הדוד בישראל כוונת טקטית שאינה נדרשת ולהתחיל בפרויקט קהילות תאומות ממיאמי לשלומי, מקריית שמונה לניו יורק. לחזק את הקשר בין היישובים מעבר לים ולבסס את הקשר בין האנשים לאורך שנים קדימה - לא רק כשלט עלוב בכניסה לרשות המקומית, אלא הלכה למעשה.
הזדמנות היא כינון ברית אזורית לשיקום ושלטון מקומי בעזה, כתחליף לאנשיו של סנוואר העסוקים במנוסה. בדיוק כעת, בשעתם הדחוקה. זה לתת אופק שלטוני לצד השני של הגבול לטובתנו, גם אם לא אוהבים אותנו שם, כי הסכם עושים גם עם מי שלא רוצה אותך, אבל רוצה לחיות לפני הכל. הזדמנות היא להציע מלגות חינם לסטודנטים מחו"ל ללמוד בישראל ולהפוך אותה לקטר מוביל באקדמיה לעשור הקרוב. לרגע של הזדמנות פנים רבות, אבל מה שבטוח הוא שלא כדאי לפספס אותו.
חילופי המנהיגים באזורנו מואץ בשבועות האחרונים, אולם בלי העם שתחתם לא יקרה כלום - חוץ מגידול של עוד כמוהם. זה רק עניין של זמן. המשחק, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא על הזמן הזה בדיוק. רשעים גדולים מהווים את ראש הנחש, ותחתם אזרחים נורמטיביים שרובם רוצים חופש ושקט נורמלי. בלבנון המצב די דומה, בעזה האירוע מעט יותר מורכב, וביהודה ושומרון אין הנהגה משמעותית או לחלופין מתפקדת. המועקה של העם לאור החלטות מנהיגיו איננה נחלתו של העולם הערבי סביבנו בלבד, ומי שחושב שהחברה האמריקאית תישאר כפי שהיא בסוף נובמבר, שימתין עד אחרי הבחירות לנשיאות – וזה לא עוד הרבה זמן.
לא צריכים אהבה
לעיתים נדמה כי קצב הלב הישראלי גבוה ביחס לעמיתו הממוצע בעולם המערבי. כמות האירועים שמתרחשים ביממה ישראלית ממוצעת עולה על אלה של מתחריה ולפעמים עולה על כל דמיון: מביפרים להנייה, מסנוואר לנסראללה, מתימן לאיראן. אבל רגעי הזדמנות אין הרבה, שם הקצב מאוד איטי, וכדאי שנשים לב אליהם. הזדמנות היא אירוע שלא חוזר. אולי תבוא אחרת, אבל את זו שחלפה לא נוכל להשיב. הייתה לנו כזאת בתמונת הרחפן ואומץ הלב של חיילי ביסל״ח, היא תיסגר בקרוב. את הוואקום ימלאו תמיד ארגוני הטרור. זו תפיסת עולמם, וזו דרך חייהם. עבורנו, ההזדמנות היא הסיכוי לשנות עתיד לחיוב, לחזור ולנצח באמת ולא רק בשמות שאנו ממציאים וביעדים שאנו מעדכנים.
לא כל רגע הוא הזדמנות, אבל הזדמנות היא רגע משמעותי. היא חיפוש תמידי של הערך המוסף הטמון באירוע שקרה לך, בין שבמקרה ובין שבתכנון. אחרי שנה של מלחמה כדאי להביט על שנה של הזדמנות, בייחוד אחרי שסנוואר ועמיתיו לא עימנו. הוכחנו לעולם את נחישותנו ונחת זרוענו, ואולי הגיע הזמן לטפל בראש הנחש ולצאת למימוש עתיד בטוח בכל הגזרות והגבולות, שמעבר להם יתקיימו משטרים נורמליים וכלכלה יציבה. אין צורך שיאהבו אותנו, רק כדאי שיחשבו פעמיים כאשר הם מחפשים הזדמנות לתקוף אותנו. אנחנו לא נפספס אותה.
כשמהדורות החדשות ישכחו את השם "סנוואר", זה לא ייקח הרבה זמן במציאות הישראלית, יבואו משהו אחר או מישהו אחר. מדינה שהחזיקה בכלא במשך עשרות שנים רב־מרצחים, טיפלה בו והצילה אותו, תמכה והבליגה, תקפה והכילה - חיסלה אותו בשבוע שעבר.
העתיד שלנו בנוי מאוסף של כאלו, תמיד היה. גם המשבר הגדול ביותר מכיל בתוכו הזדמנות - בכלכלה ובביטחון, בחינוך וביחסי החוץ. אומרים כי אמריקה היא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, ישראל היא אחותה הקטנה והמאומצת. שם אפשר, אבל כאן אין ברירה. אז בפעם הבאה שנדלקים האורות והסנוור הלאומי משתלט על המסך הקטן, נסו לחפש את אור השמש. סנווארים יש הרבה, קטנים וגדולים, ואותם יש לחסל. הזדמנויות יש מעט, ואותן יש לנצל.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי