בשבועות האחרונים נחשפו שני מקרים נוספים של ישראלים שהסכימו לרגל ולשתף פעולה עם גורמי מודיעין איראניים. מוטי ממן, איש עסקים בן 72 מאשקלון, וזוג מרמת גן – ולדיסלב ויקטורסון בן ה־30 ובת זוגו אנה ברנשטיין בת ה־18. מה שמעלה את השאלה הכואבת: מה עובר בראש של אזרח ישראלי שגורם לו להיענות לפניות מאיראן, האויב האכזר ביותר של ישראל בעת הנוכחית, ולבגוד במדינתו?
ראשית, חשוב להבין שהאיראנים לא יפנו לכל אחד וינסו את מזלם. הם מחפשים פרופיל פסיכולוגי מאוד ברור שאליו מופנית החכה. ממש כפי שנוכל שרוצה להונות נשים יחפש פרופיל של אישה שכמהה באופן נואש לאהבה, כך גם במקרה הזה. יש מאפיינים מסוימים שמייצרים העדפה לאנשים בעלי אישיות מסוימת ופרופיל פסיכולוגי מסוים.
המפתח להבנת המניעים של אנשים שעתידים להפוך למרגלים פוטנציאליים טמון בהבנה פסיכולוגית של המוטיבציות האנושיות. לכל אדם ישנן מספר מוטיבציות שמניעות אותו לפעולה - הצורך בהכרה, בחיבור וקרבה, בהשפעה ותרומה, בוודאות או בריגושים. המפתח להשפעה על אנשים טמון ביכולת להבין מה מניע אותם לפעולה, מהם המוטיבציות או הדחפים שגורמים להם לפעול. באופן אירוני, מרבית האנשים לא יודעים מה מניע אותם, ולעיתים צריך לעזור להם להגיע לשם, כמו שאני עושה בחלק מהסדנאות שלי.
אף על פי שרוב האנשים בטוחים שמדובר בכסף כמניע עיקרי לפעולה של אלו ששיתפו פעולה עם האיראנים, לא מדובר רק בו. הכסף הוא חלק מהסיפור. העניין המרכזי אינו רק הרווח הכספי, אלא גם הצורך הרגשי והנפשי במילוי חלל רגשי, בריגוש ובתחושת משמעות, בתחושה שהאדם ממלא איזשהו ייעוד. לכן, מעבר למציאת המוטיבציה שמניעה אותם לפעולה, חשוב ליצור להם ייעוד מלאכותי ולגרום להם להאמין שזהו הייעוד שלהם.
האנשים שמסכימים לשתף פעולה עם מדינה עוינת לרוב מונעים מרצון לצאת מהשגרה המשעממת או משאיפה להרגיש חשובים יותר, או שחסרים להם ריגושים בחיים או שהיה להם קשר בעייתי עם ההורים והם חשו דחויים, וזו ההזדמנות שלהם להוכיח שהם שווים משהו. במקרה של ממן, אף שדרש תשלום גבוה של מיליון דולר כדי לבצע את המשימות שהציעו לו האיראנים, ייתכן מאוד שהמניע העיקרי היה הצורך להיות חלק ממשהו גדול יותר. המחשבה על ההזדמנות להיות מעורב במשימות מסוכנות כל כך היא סיפור שמזין את הדחף לריגוש.
כסף מול רגשות
במקרים של ויקטורסון וברנשטיין, הסיפור הופך אפילו מורכב יותר. פעולותיהם – ריסוס גרפיטי, הצתות רכבים והסכמה לחיסול אישיות בכירה בישראל – מעלות שאלות נוקבות. קשה להאמין כי כסף לבדו עומד מאחורי המעשים הללו. אלו משימות המונעות גם מתשוקה לריגושים, ממשחק עם גבולות החוק וההרגשה כי הם משתתפים בתהליך סודי ומסוכן.
כמו שראינו בעבר, גיוס מרגלים לעיתים קרובות משלב היבטים של נרקיסיזם וסיפוק עצמי, ולא רק דחפים כלכליים. התחושה שהחיים מקבלים משמעות חדשה, ההתרגשות מהמעורבות במשימות מסוכנות ותחושת הכוח שמגיעה עם חוויית המגע עם גורמי מודיעין - כל אלו מעניקות דחיפה משמעותית.
בדומה למקרים קודמים, גם כאן ניתן לראות את השימוש בטכניקות מניפולטיביות מצידם של האיראנים, כמו עקרון ה"עקביות" וה"מחויבות". בתחילה, המטלות שניתנו היו קלות יחסית - ריסוס גרפיטי, הצתת רכבים - ולאחר מכן נדרשו המשימות הגדולות והמסוכנות יותר, כמו ניסיון להתנקש באישיות בכירה.
זוהי בדיוק טכניקת ה"עקביות הקוגניטיבית" שמדברים עליה החוקרים הפסיכולוגיים. ברגע שמתחילים במשימות קטנות, נוצר תהליך שבו הנפשות המעורבות מרגישות מחויבות להמשיך ולבצע משימות נוספות, קשות ומסוכנות יותר, על מנת לשמר את תפיסת העצמי ואת תחושת המחויבות.
סמכות כגורם משפיע
עוד נקודה מעניינת במקרים הללו היא הבחירה במטרות המבוססות על פרופילים דמוגרפיים. במקרה של ממן, איש עסקים מבוגר שהתגורר בטורקיה, ברור שהבחירה בו נבעה מהאפשרות שלו לגשת בקלות רבה יותר לאיראן ולקשרים עסקיים רחבים. במקרה של ויקטורסון וברנשטיין, מדובר בזוג צעיר עם מוטיבציה נמוכה כנראה לפתח קריירה "רגילה", תוך חיפוש אחר חוויות המספקות תחושה של ערך עצמי וריגוש.
בשני המקרים, מאפיין הסמכות היה גורם מפתח. אם ניזכר בפרשיית גיוס הנשים לרשת ריגול איראנית לפני שנתיים, הן התפתו על ידי הדמות המסתורית בשם "ראמבוד נמדר" של הסוכן האיראני שיצר עמן קשר, ואילו ממן וויקטורסון פעלו לפי הנחיותיהם של גורמי מודיעין איראניים שהציגו עצמם כדמויות סמכותיות ומעניקות כוח.
אנשים רבים מגיבים לסמכות בצורה עוצמתית, ותחושת הכוח והשליטה שמקבלים מהמגע עם דמויות כאלו יכולה להוביל אותם להחלטות קשות. במקרה של ממן, למשל, ייתכן שהוא הרגיש גאווה בכך שהציעו לו לבצע פעולות בעלות משמעות כזו.
שני המקרים הללו מדגישים שהטכנולוגיה והפיתוחים החדשניים בריגול אינם יכולים להסתיר את העובדה שהחוליה החלשה תמיד תהיה הגורם האנושי. התשוקות האנושיות - אם לריגושים, אם לתחושת משמעות, ואם לרווח כספי - הן אלו שמובילות בסופו של דבר את המרגלים הפוטנציאליים לשיתוף פעולה. הסיפור של ממן, ויקטורסון וברנשטיין מוכיח שוב עד כמה מסוכן להמעיט בערכה של הפסיכולוגיה האנושית כאשר מדובר בביטחון הלאומי.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]
התמונות בכתבה פורסמו לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]