קשה לדמיין את הקריירה של בנימין נתניהו בלי איראן. "האיום האיראני" היה מנוע הצמיחה הפוליטי־מדיני־מנהיגותי של נתניהו לאורך שנות דור. הוא טוען שזיהה ראשון את האיום (לא נכון) והצליח להעלות אותו למרכז סדר היום העולמי (נכון). הוא נשא עשרות נאומי מכוננים על הסכנה האיראנית. הוא ניהל מאות ישיבות קבינט ו"שביעייה" ו"שמינייה" סביב הסוגיה. הוא השקיע עשרות מיליארדים בבניית אופציה צבאית לתקיפה באיראן, אבל ברגע האמת (2012) השתפן והתקפל.
בנאומיו הוא השתמש בעזרים אורקוליים, מצגות, שרטוטים, טבלאות ותמונות, כדי להמחיש את הסכנה לישראל, למזרח התיכון ולעולם מאיראן גרעינית. על אלמנט אחד הוא חזר בכל אחד מנאומיו ובכל אחת מאזהרותיו. "אם לא תהיה לישראל ברירה", חזר ואמר נתניהו, "היא תפעל נגד הגרעין האיראני בכוחות עצמה". הוא הדגיש את זה פעם, אחר פעם, אחר פעם. לישראל, הוא הודיע, יש את היכולת להגן על עצמה בכוחות עצמה ואם היא תבין שהעולם לא מצליח לבלום את השאיפות הגרעיניות של איראן, היא תהיה שם כדי לעשות את זה בעצמה, מסיבה פשוטה: אין לה ברירה.
עד כאן, הכל נכון.
הבעיה היא שההזדמנות ההיסטורית הזו נקרתה בדרכנו עכשיו, בנסיבות לא מתוכננות. אסון 7 באוקטובר וכל מה שקרה אחריו גרם לאיראן לצאת מחוץ לצללים ולקפוץ מאחורי הקלעים למרכז הבמה. דו־קרב בצהרי היום בין השטן הקטן לדמון הגדול. ישראל הנחיתה על איראן בלילה שבין שישי לשבת התקפה מתוחכמת, מדויקת ויעילה, אבל לא תקפה את מתקני הגרעין שלה. זאת, על אף שקשה להאמין שההיסטוריה תזמן לנו בקרוב הזדמנות טובה יותר מהנוכחית.
על התנאים הללו יכולנו רק לחלום, והנה קיבלנו אותם כמעט במתנה: האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל, השכפ"ץ החשוב ביותר של איראן, ארגון חיזבאללה על עשרות אלפי טיליו ורקטותיו, מוטל על הקרשים, מדמם, מתקשה לפעול ונאבק על חייו. חמאס במצב הרבה יותר גרוע. שני השוטים הגדולים, שריחפו מעלינו כאיום לבל נתקוף את איראן, נמחקו ממפת האיומים הנוכחית שלנו.
זאת ועוד: התקיפה אתמול שללה מאיראן חלק ניכר מההגנה האווירית שלה, חלק ניכר מהמכ"ם שלה, וחלק לא מבוטל מכושר ייצור הטילים הבליסטיים שלה. איראן חשופה, מוחלשת, נטולת איומים ממשיים מול ישראל או יכולת להגן על עצמה ביעילות מול תקיפות חיל האוויר.
ולסיום: אמריקה עסוקה בבחירות. הממשל האמריקאי לא יכול להרשות לעצמו לנקוט נגד ישראל צעדים משמעותיים שבוע לפני בחירות גורליות לנשיאות. מה יקרה אחרי? אם טראמפ ינצח, הוא יהיה אסיר תודה לנתניהו על כך שסייע לו בעקיפין. אם קמלה האריס תנצח, כבר לא יהיה לה באמת אכפת שישראל הפריעה למסיבה. היא תהיה שיכורת ניצחון ותזרום.
כל מה שקראתם עד עכשיו הוא הפרומו למה שהיה בנימין נתניהו עושה עכשיו לראש הממשלה המכהן, אם הוא היה ראש האופוזיציה. להקת חסידיו ושופרותיו התנפלה בשבוע שעבר על בני גנץ וכינתה אותו "פרוקסי אמריקאי", משל הייתה ארה"ב איום אסטרטגי על קיומנו. עכשיו, כשמתברר שהתקיפה הישראלית באיראן הייתה מתואמת עם האמריקאים עד הפרט האחרון, מתברר שהפרוקסי האמריקאי האמיתי הוא נתניהו.
הסיפור האיראני גדול יותר מכל שיקול פוליטי ישראלי או בינלאומי. זהו האיום הקיומי הגדול והמשמעותי ביותר על ישראל. סביבו בנה נתניהו את קיומו הפוליטי. מה שהנסיבות זימנו עכשיו לנתניהו זו הרמה ל"וולה" מול שער ריק. נכון לעכשיו, נתניהו בעט לשמיים, מחוץ לאצטדיון. אני שומע בעיני רוחי את הנאום חוצב הלהבות שהיה נושא היום נגד התבוסתנות של הממשלה שהחמיצה ברשלנות את הצ'אנס האחרון להיפטר מהגרעין האיראני. כשיאיר לפיד אמר את זה אתמול, הורמו לא מעט גבות. אבל לפיד צדק. אם כבר הגענו הלום, אם כבר שילמנו את כל המחירים הכי כואבים שאפשר להעלות על הדעת, אם כבר נקלענו למלחמת תופת לאורך יותר משנה שהחזירה אותנו עשור או שניים אחורנית ותעלה לנו ב"עשור אבוד" קדימה, איך אפשר לסיים אותה בלי לסיים גם את הגרעין האיראני ולהעמיד פנים של "ממשלת ימין על מלא"?
ישנה אפשרות שהתקיפה אתמול הייתה רק מערכה ראשונה בסדרה מתוכננת, כפי שקרה מול חיזבאללה. אם זה המצב, אקח בחזרה את דברי הביקורת שנכתבו כאן. אם אכן ישראל תנצל את המצב הזה בהמשך, אחרי הבחירות באמריקה או אחרי שהאיראנים יגיבו בדרך כזו או אחרת, תשכחו כל מה שנכתב כאן. אבל יש עוד אפשרות, והיא שזה לא יקרה. שקמלה האריס תנצח ותבהיר לישראל שכל פעולה נוספת נגד איראן תגרור בעקבותיה אמברגו אמריקאי והסרת התמיכה האוטומטית, למשל. במקרה כזה, ההיסטוריה לא תסלח לנתניהו על ההחמצה הזו, כי לא תהיה הזדמנות נוספת.
נסיבותיה של התקיפה מזכירות במשהו את השמדת הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור בשנת 2006, על ידי ממשלת אולמרט. החשש אז היה שתפרוץ מלחמה עם סוריה, שעוד הייתה מצוידת באלפי טילי סקאד כבדים ומדויקים למדי. באמ"ן הומצא אז המושג "מרחב ההכחשה". לתת לבשאר אסד הזדמנות להכחיש שהותקף, לנגב את הרוק ולהמשיך הלאה.
גם הפעם השתדלה ישראל לתקוף מתחת לרדאר, עם רעש מינימלי. התקיפה בוצעה מאוחר מאוד בלילה, ולא בפריים־טיים, השעה שבה תקפה איראן בישראל. עד הרגע האחרון נעשה מאמץ לצמצם פגיעה באזרחים או חפים מפשע ולהסיר מעל הפרק מטרות שיכולות לייצר פגיעה כזו. דובריה הרשמיים והלא־רשמיים של ישראל מיעטו להתפאר במטרות או בהישגים והניחו לאיראנים למזער את האירוע כדי לאפשר להם להכיל אותו. הבעיה היא שהתקיפה בסוריה השמידה את האיום הגרעיני הסורי. התקיפה באיראן לא פגעה באיום הגרעיני האיראני. זהו הבדל משמעותי.
מבצעית, מדובר בעוד אירוע מוצלח שמשלב טכנולוגיה עילית, מודיעין מדויק, יכולת ביצוע של חיל האוויר ודיוק פנומנלי. האיראנים חטפו מכה לא פשוטה והם ידעו להעריך את יכולותיה של ישראל בלא מעט תחומים שאמורים להדאיג אותם מאוד. נותר רק להיזכר באמירות של השר ששלח את הטייסים לעזאזל (הם טסו לשם בלילה וגם חזרו), או בראש הממשלה שאמר ש"ישראל יכולה להסתדר בלי 2־3 טייסות אבל לא יכולה להסתדר בלי ממשלה", או בכל שאר המגדפים, מטנפים ומחרפים את הטייסים ואת זרועות המודיעין ואנשי המ"מ במהלך המחאה נגד ההפיכה המשפטית, שלא יעלו על דעתם לחזור בהם בדיעבד.
מה שנותר זה לקוות שהעליונות הזו של ישראל על שכנותיה תישמר גם בעתיד, כי זה לא מובן מאליו. לא במדיניותו הנוכחית של שר האוצר, לא בהפיכתן של האליטות הישראליות לסוג של "גיס חמישי" שניתן לתלות בו את תחלואיה של המדינה. גם לא בהמשך ההתעמרות באקדמיה, בהייטק, בשכבות היצרניות והמתקדמות של ישראל, שמעניקות לה את כל היכולות שמזניקות אותה שנות אור לפני יריבותיה. מי שעוקב אחרי מה שקורה כאן בשנתיים האחרונות יודע שבקצב הנוכחי של ההקצנה, קידום המשיחיות וגידוף כל מה שמזכיר קידמה, בתוספת הנצחת ההשתמטות של מגזר גדול ורב מהשתתפות בנטל הביטחוני, היתרונות היחסיים שלנו ילכו וייעלמו. מצד שני, נוכל סוף־סוף להשתלב במרחב.