חזרה של הכנסת מפגרה לשגרה זה תמיד אירוע תקשורתי ולא רק פוליטי גרידא. אם אין מספיק דרמות לספק לטובת כותרות בעמודים הראשיים בבוקר של פתיחת המושב - אז מייצרים אותן יש מאין. הפעם זה לחלוטין לא במקרה. במציאות של בין תקיפה באיראן לבחירות בארצות הברית, בין עזה ללבנון, בין המו"מ בקטר לבין השיחות בקהיר, בין תקציב לחוקי האונר"א - איש לא זקוק ליצירתיות של חברי הכנסת ויועצי התקשורת החרוצים. המציאות דאגה להם לחומר בשפע ולתקשורת - לשפע של חומר.
בין כל הרעש והתפאורה, בין דרמות מדומות ודרמות אותנטיות בסדר יום הצפוי של הכנסת בולטת סוגיה אחת שהיא ה-נושא וה-דרמה. סוגיה שמזמן הפכה למשהו הרבה יותר גדול מעוד חוק, למשהו הרבה יותר אמיתי מהאיום הכי אמיתי על שלמות הקואליציה ועל יציבות הממשלה.
סוגיית הגיוס או האי-גיוס של צעירי המגזר החרדי (מה שעדיין מתעקשים לקרוא "גיוס בני הישיבות", למרות שבמציאות מדובר בעשרות אלפים צעירים, שונים ומגוונים שחלקם אכן עונים להגדרה הקלאסית וחלקם - נמצאים במרחק זהה מהישיבה ומצה"ל) היא הדרמה האמיתית, אמנם מתמשכת, אך הפעם כבר לא ניתנת למריחה או לדחייה.
מבחינת הפוליטיקאים החרדים מי שהפך את הנושא הקשה לבוער כל כך - אלה לא הפוליטיקאים, אלא השופטים. שופטי בג"ץ בשיתוף פעולה פעיל של היועמש"ית ששמו סוף לפורמט שעבד במשך שנים. אם אי אפשר לפתור בעיה - אז לפחות מייצרים מצג שווא של התקדמות לקראת הפתרון. גם אחרי 7 באוקטובר הפוחיטיקאים החרדים עוד האמינו שאפשר להמשיך בשיטה הקבועה.
אם במצב מלחמה, במציאות המדממת של "הותר לפרסום" בלתי אפשרי להסדיר סוגיית הפטור לרוב מוחלט של צעירי המגזר - אז עדיף להמשיך לדבר, להוריד ראש ולהמתין - עד יעבור זעם. החלטת השופטים לא לאפשר הארכות נוספות הפכה בין רגע את עשרות אלפי צעירים חרדים לעבריינים. ההחלטות הנלוות על הביטול של סבסוד המעונות ושל הטבות נוספות הביאו איתן מציאות חדשה שדרשה פתרונות חדשים.
הפעם אי אפשר למרוח ולדחות, הפתרון דרוש כמו אוויר לנשימה. מה עושים? מה שתמיד עושים במצבים של מבוי סתום פוליטי: מציבים אולטימטום ומאיימים להפיל ממשלה. אחרי שנה של מלחמה קשה מתברר כי מבחינת הפוליטיקאים החרדים נסיבות רבות השתנו: האווירה הציבורית, הלחץ הפוליטי, הגזרות המשפטיות.
רק דבר אחד לא השתנה: היחס של הנהגת המגזר לסוגיית הגיוס והנכונות (האי נכונות) להתאים את האידאולוגיה והמסורת למציאות. השותפים הקואליציוניים של המפלגות החרדיות אולם פתחו ציפיות והאמינו כי אסון ה-7 באוקטובר ומה שבא בעקבותיו לא הותירו כאן דבר שלא השתנה ונותר סטטי. כולל החרדים.
כעבור מספר חודשים ואין ספור ישיבות ודיונים, בכנסת, במשרד ראש הממשלה, בפורומים שונים - בליכוד גילו כי התבדו. החרדים לא שינו וכנראה גם לא מוכנים לשקול לשנות את עצמם בהתאם לעולם החדש שנחת עלינו לפני שנה. "גם בשואה בחורי ישיבה למדו תורה, יש סיבה שזה ישתנה היום?" - תהה באוזניי פוליטיקאי חרדי כשניסה להסביר, מדוע אין סיבה להתפשר על מה שהוא רואה כעקרונות ואמונה ועל מה שרבים אחרים מחוץ למגזר רואים כניכור, נתק ואדישות לגורל המשותף.
על כן, הוויכוח שמתנהל היום בין פלגים שונים בתוך המפלגות החרדיות לא נסוב סביב השאלה: האם להתפשר או להתעקש בעניין הגיוס. הוויכוח הוא - האם ללכת עד הסוף ולאיים בפירוק הממשלה אם לא יאושר החוק במתכונת שמקובלת על ההנהגה ועל העסקונה החרדית - או שמא במצב הנוכחי עדיף להמתין ולא להעביר שום חוק כי אין סיכוי לקדם משהו שמתקרב למתווה הרצוי והעדיף מבחינת החרדים. ומנגד, מה שניתן להעביר הוא מדי רחוק ממה שהחרדים מוכנים לשמוע עליו.
על רקע הוויכוח הפנימי הזה, ערב פתיחת המושב השלישי של הכנסת, בקואליציה הולכת ומתחזקת הערכה כי יתכן שלא יהיה פה חוק גיוס. לא חוק גיוס טוב - כי מבחינת החרדים הטוב של כל היתר הוא הנורא מבחינתם. גם לא חוק רע - מאותה הסיבה בדיוק, כי במציאות העדכנית לא יואב גלנט ולא יולי אדלשטיין הם המכשול, אלא הלך הרוח בשורות הקואליציה.
בחודשים הקרובים מצפים לנו חילוקי דעות רבים סביב נושא הגיוס והאי גיוס: בתוך המפלגות החרדיות פנימה, בין החרדים לשאר חברי הקואליציה וכמובן - בין קואליציה לאופוזיציה. האם בסופו של דבר נראה את הפתרון ואת החוק? נשמור על סקפטיות, מומלץ.