ההזמנה המפוארת שמורה עמי זה 30 שנה, וזהו נוסחה: “הוד מלכותו, המלך חוסיין ה־1, הממלכה הירדנית ההאשמית, יצחק רבין, ראש הממשלה, מדינת ישראל, מתכבדים להזמין את מר יוסי אחימאיר לטקס חתימת חוזה השלום, מדינת ישראל – הממלכה הירדנית ההאשמית, מעבר ערבה, יום רביעי כ”א חשון תשנ”ה, 26 באוקטובר 1994”. דגלי ישראל וירדן מודפסים על ההזמנה זה לצד זה.
אלבום התמונות מאותו טקס היסטורי ומרגש מאין כמוהו מזכיר נשכחות: הנה ילדי היישובים בערבה מנפנפים בדגלי שתי המדינות בדרך לאתר הטקס. הנה שתי התזמורות – זו של צבא ירדן וזו של צה”ל – משמיעות מארשים ואת שני ההמנונים. הנה הנשיאים ביל קלינטון ועזר ויצמן צועדים לעבר הבמה. וההתרגשות הגדולה באמת: המלך חוסיין ורעייתו נור מגיעים מהצד הירדני, יוצאים מהלימוזינה וצועדים לעבר בימת הכבוד. מחיאות כפיים סוערות, מטחי כבוד, מאות בלונים בצבעי כחול, ירוק, שחור ואדום משוחררים לאוויר, נאומים, חתימות.
בתום הטקס אני מתקרב לאוהל המכובדים ותופס בעדשת מצלמתי את המלך הירדני נושק לרעייתו כשהיא מתכופפת קמעא לעברו. משני צדיהם יצחק רבין ורעייתו לאה. ועוד תופסת עדשת מצלמתי איש צנוע, כובע קסקט לבן לראשו, חיוך של שביעות רצון נסוך על פניו העטויות משקפי שמש, והוא צועד לצד בימת הקהל אל מקום מושבו – ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר.
המנהיג שטבע את הסיסמה “שלום תמורת שלום” רואה איך חזונו מתגשם. חזון שטיפח בתקופת כהונתו בשלוש פגישותיו החשאיות עם המלך חוסיין, שלום שבו ישראל אינה מוותרת על שטחים. יורשו, יצחק רבין, זכה להגשימו.
המלך הירדני זכר לשמיר את אמינותו, כשבעת מלחמת המפרץ הודיע חוסיין במפגשם כי לא יתיר למטוסי צה”ל מעבר בשמי ממלכתו במקרה שבו ישראל תותקף על ידי עיראק. זה היה אחד משיקוליו של ראש הממשלה בהחלטה לא להגיב על ירי הסקאדים על ישראל.
יתר על כן, כפי שהעיד מי שליווה את שמיר בפגישותיו החשאיות, ראש המוסד דאז אפרים הלוי, שמיר “מנע פרוץ מלחמה בין ירדן לישראל, מלחמה אשר עלולה הייתה להסתיים בהרס הממלכה עד כדי קץ השלטון ההאשמי. אילולא החלטתו, ספק רב אם היה סיכוי כלשהו לחתימת חוזה השלום עם ירדן כעבור שלוש שנים”.
עם זאת, עוד לפני כן חצו מטוסי חיל האוויר את שמי ממלכת ירדן בדרכם ליעדי האויב: ב־1981, כשהפציצו את הכור הגרעיני העיראקי. שנה לאחר שמחת תורה הנורא מלאו 30 שנה לחוזה השלום עם ירדן. זה לא השלום שייחלנו לו. זהו מצב של אי־לוחמה. חשיבותו היא בכמה היבטים: עם ירדן יש לנו הגבול הארוך ביותר. ירדן חוצצת בינינו ובין מדינות האסלאם הקיצוני, עיראק ואיראן.
לתייר הישראלי קל יותר להגיע לירדן מאשר למצרים, אם לא נביא בחשבון את חופי סיני. ואולם, 30 שנה לאחר החתימה המרגשת במעבר ערבה, השלום נראה כמתערער והולך, כמו שלטונו של המלך עבדאללה השני. ממלכתו נכבשת אט־אט בידי פלסטינים, שמהווים כבר 70%־80% מאוכלוסיית ירדן.
ההתבטאויות בפרלמנט הירדני ובתקשורת הירדנית גובלות באנטישמיות. ומעל לכל, גדר הגבול העלובה ש”מזמינה” מחבלים לעבור בקלות לשטחנו, להבריח אמל”ח ולבצע פעולות טרור. חטיבת הבקעה מגלה ערנות יתר ומסכלת רבים מניסיונות הטרור וההברחות האלה, והחטיבה אף תוגברה לבל יתרחש גם בגבול המזרחי “7 באוקטובר”.
החזית הירדנית מתחממת והולכת, מתחברת לטרור הגובר ברחבי יהודה ושומרון – והמלך, גם אם היה רוצה אחרת, ידיו כבולות. הוא חסר אונים מול מחרחרי המלחמה בממלכתו ובמיוחד מול החתרנות האיראנית הגוברת. גם במצב המתלהט הזה המלך יודע מה רבה תלותו בישראל, הן באספקת המים והן בשיתופי הפעולה הביטחוניים, אם ברצונו להמשיך לשלוט בארצו.
לפני 30 שנה היו אלה ימים מופלאים של התעלות ושמחה אמיתית. תיירים ישראלים החלו נוהרים בהמוניהם לפטרה, לעמאן, ומילאו את מלונות עקבה. ההזמנה השמורה עמי לטקס מלפני 30 שנה, ועוד מסמכים הקשורים לאירוע, לצד אלבום צילומים מפואר, מעידים על כך. הסכם השלום עלול לקרוס סופית, אם לא ייעשו פעולות תחזוקה משני הצדדים, וככל שיקדימו, כן ייטב. לטובת בית המלוכה ההאשמי ולטובת ישראל, חשוב להחיות את ימי החסד בין שתי המדינות.