אייתוללה חמינאי צייץ פעמיים בעברית, והפרופיל שלו נמחק מרשת X כי ״לא עמד בכללים״. מעודד לראות שהכללים של הרשת אינם מכילים דמות אסלאמיסטית קיצונית, ומצד שני, ב־X משתוללים רבבות חשבונות שמסיתים בפראות נגד ישראל והציונות, ואיכשהו ״עומדים בכללים״. במקביל, ג׳ף בזוס החליט שמערכת "וושינגטון פוסט" לא תתמוך רשמית במועמדת הדמוקרטית לבחירות לנשיאות. למחרת, יותר מ־200 אלף מנויים זועמים נטשו את העיתון והורידו את תפוצתו ב־8%.
שני המקרים האלה מראים על אסימונים שהתחילו ליפול בעולם התקשורת, או על הבנה שמה שקורה עכשיו פשוט אינו יכול להימשך. בעשור האחרון כמעט כל כלי התקשורת יצאו מאיזון, וזה קרה גם בישראל. בעיתון "הארץ" מאשימים את ערוץ 14 בטרלול, ולהפך, והבעיה היא ששני הצדדים צודקים. אלה לא רק כלי התקשורת בקצוות – כולם הקצינו. עיתונאים רבים שכחו שהאג׳נדה הפרטית שלהם היא לא מהות העניין הציבורי. המהות היא השאיפה לאמת, גם כשהאמת סותרת את האג׳נדה הפרטית. אבל באיזה כלי תקשורת המהות הזו קיימת היום?
העיוות שהתפתח בעשור האחרון הוא שעיתונאים עושים פוליטיקה. ככה, בריש גלי, ולא בשם אמת אוניברסלית כלשהי, אלא בשם ה״אמת שלהם״. זה אומנם מאפשר חופש ביטוי נפלא, אבל מי שחושב שהתפתחות תקשורת ההמונים בעשור האחרון שיפרה את יכולתו להשיג מידע אמין – טועה בענק. כמות המידע התעצמה, אך האיכות הידרדרה, ויכולת הציבור להפיק מהמידע תועלת הצטמצמה משמעותית. זירת המידע מספקת בעיקר תעמולה.
בעקבות ביטול המנויים ב״פוסט״, בזוס כתב אתמול מאמר חריג שמסביר את עמדתו, וטען שכנראה צריך לשלם מחיר כדי להילחם שוב על אמון הציבור. הוא מבין שמשהו רע קרה לעיתונות, אף שקשה לדעת אם הוא מודע לרמות ההטיה הקיצוניות של עיתונאים שהפכו לאקטיביסטים. הרי ב״פוסט״ קרה דבר דומה להתרחשויות ב"ניו יורק טיימס", ב־CNN וב־BBC. בחסות מלחמת 7 באוקטובר, הישראלים הבינו טוב מכולם שכלי התקשורת האלו חצו את הגבול וגלשו למחוזות הפרופגנדה האסלאמית. ומי יודע לאן עוד הם גלשו, הרי לא הכל קשור אלינו.
המדיה המערבית הפכה מספקית מידע שמאפשר את המנגנון הדמוקרטי לכלי תעמולתי בתחפושת שפוגע במנגנון הדמוקרטי. העצוב הוא שכלי תקשורת שקמו על הטענה הזו אינם מספקים מידע אמין יותר. הם פשוט מספקים מידע שמשרת תעמולה של מישהו אחר. התוצאה מזעזעת. פעם, ההטיה הייתה קיימת בעיקר בעמודי הדעות. היום, היא קיימת כמעט בכל דיווחי החדשות, שאמורים להיות נטולי פניות. במהלך עשור אחד פשוט התהפכו היוצרות.
רבים אומרים שזה בכלל עניין כלכלי. בעולם הישן, לכלי התקשורת הייתה בעלות על ייצור התוכן וגם על הפצתו. אבל ברגע שההפצה עברה לפלטפורמות הדיגיטליות, עוצמת המסר נקבעת על ידי מספר המשתמשים ולא על ידי החלטות העיתון. הכוח עבר מההיצע לביקוש, ולדוגמה, אם המערכת מזהה שיותר קהלים רוצים יותר חדשות רעות על ישראל, היא פשוט תייצר אותן.
בזוס צודק, אבל השאלה היא איך הוא יוכל להתאים את כללי העיתונות למציאות החדשה. הלוואי שזו הייתה ההתמודדות גם בישראל. אצלנו, העיתונות רק מאוימת בהידרדרות נוספת. עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, התברר ששר התקשורת ינסה להשתלט על מערך מדידת הרייטינג, כלומר, לשלוט במספרים הכלכליים ולהיטיב עם מי שמיטיב איתו גם באמצעות כספי מפרסמים.
התערבות בוטה כל כך בשוק התקשורת החופשי לא קיימת בשום מדינה דמוקרטית אחרת, והיא רק תחבל עוד יותר באמינות המידע שמגיע לציבור הישראלי. נקווה שזה היה רק ספין שנועד להסיח את דעתנו מחוק הגיוס, אבל אין לדעת.