390 יום מלאו למלחמת חרבות ברזל. האירוע אתמול לפנות בוקר בג׳באליה הוא קשה וכואב, אך אינו חריג בלחימה בעזה. רק בשבוע שעבר מטען דומה הופעל על החפ״קים של מפקד חטיבה 401 של השריון, אל״ם אחסאן דקסה ז״ל ושל מג״ד 52 סא״ל יהודה שלו, שנפצע קשה. רק בחודש האחרון נהרגו 65 לוחמי צה״ל בלחימה, ו־17 שוטרים ואזרחים נהרגו מפגועים ומירי טילים.
צה״ל הצליח לפרק את הזרוע הצבאית של חמאס ופגע קשה בפיקוד של ארגון הטרור ובמערכיו. בצבא אומרים כי בשום מצב לא נגיע למחבל האחרון או לרובה הקלצ'ניקוב האחרון בעזה – וגם לא בלבנון. בעזה מסתובבים מאות ואולי אלפי מחבלים. רובם חמושים וחלקם מתארגנים בחוליות גדולות יותר ופחות. הם מנהלים עכשיו מלחמת גרילה נגד הכוחות של צה״ל בשני המרחבים בעזה ובלבנון, מנסים להניח מטעני חבלה, לבצע ירי צליפה, ירי מטווח קרוב וגם פיגועי הקרבה, כלומר פיגועי התאבדות.
מרבית המאמץ מושקע באזור ציר המסדרון. כמעט בכל יממה יש כמה ניסיונות לבצע התקפות מקומיות על הכוחות בציר, אך רובן נהדפות בלי לגרום לפגיעה בלוחמי צה״ל. כל הסיפור הזה הוא אתגר משמעותי לצה״ל. לזה קוראים "שקיעה בבוץ" – העזתי והלבנוני – והמוצא ממנו הוא לא צבאי אלא מדיני.
בצה״ל תמיד אומרים כי בתכנון מלחמה יש שתי תוכניות קשות במיוחד: תוכנית ההפקעה, כלומר תחילת הלחימה, ותוכנית סיום הלחימה, שהיא קשה יותר. שהרי צריך להבין מתי יוצאים, איך יוצאים ואיך משמרים הישגים צבאיים. הדרג המדיני מחויב כעת לקבוע לצה״ל את המתווים לסיום המלחמה בצפון ובעזה.
ישראל מחויבת לקבוע כבר עתה כמה כללים לסיום המלחמה, והראשון שבהם – החזרת 101 החטופים. הכלל השני הוא לקבוע כי לישראל תהיה היכולת החופשית לתמרן בעזה ובתוך דרום לבנון במטרה לסכל כל ניסיון לבנות מחדש את הכוח הצבאי של חמאס או חיזבאללה. לשם כך ישראל חייבת לקבל גב בינלאומי רחב.
390 יום מתנהלת מלחמת חרבות ברזל. בלבנון, כך נראה, סגירת המערכה היא בהישג יד. בעזה המצב יותר מורכב, כי ללא החזרת 101 החטופים לא ניתן לסגור את הלחימה. סביר להניח שאחרי הבחירות בארה"ב בשבוע הבא יהיה ניתן לראות מעורבות גדולה ועוצמתית של האמריקאים לסגור את המהלך.