את שיאו של קמפיין "הרעלת הדם" ציין דונלד טראמפ בספקטקל אקסטרווגנטי ב־27 באוקטובר ב"מדיסון סקוור גרדן", שבוע לפני הבחירות. כנס האספסוף האוהד שלו היה שיאו של חשיפתה במלואה של הגזענות של טראמפ.

את הרמז הראשון למי הוא באמת נתן הנשיא טראמפ בהפגנה האלימה בשרלוטסוויל 2017, שבה צעדו ניאו־נאצים וצעקו "יהודים לא יחליפו אותנו"; על האמירה שאמורה הייתה לזעזע אותו, הגיב טראמפ במכתם האלמותי: "היו אנשים טובים משני צידי המתרס". צמרמורת חלפה בגוו האמריקאי והתפוגגה, בעיקר משום שטראמפ הוכיח את מה שכבר היה ידוע: הוא פאשיסט חובב נאציזם, שכדור מסובב של ההיסטוריה הכניס לבית הלבן.

שבוע לפני הבחירות הוסרו סימני השאלה בנוגע לתהייה באיזה צד של צלב הקרס הוא אוחז. אצל היסטוריונים ואחרים התעורר זיכרון עגום ונמוג של עצרת המונים נאצית שנערכה ב"גרדן" ב־20 בפברואר 1939.

לפי סטיבן נורווד, היסטוריון באוניברסיטת אוקלהומה, לאנטישמיות באמריקה "יש שורשים עמוקים יותר מכפי שהמומחים מוכנים להודות". נורווד מספר על כנופיה אירית שנקראה "החזית הקתולית" שנהתה אחרי מטיף רדיו פופולרי בשם צ'רלס קופלין, שנהג להלך אימים על יהודים בבוסטון ובניו יורק בשלהי מלחמת העולם השנייה. כנופיות של צעירים קתוליים פשטו על מרכזים עירוניים של יהודים כמו וושינגטון הייטס בניו יורק ודורצ'סטר בבוסטון, והמשטרה הביטה לכיוון השני.

לקופלין היה תפקיד מרכזי בניקוז זן מסוים של זעם נגד היהודים שצמח על ענף פופוליזם ימני. את הזעם הזה טיפח צייד האדומים, הסנאטור ג'ו מקארתי בשנות ה־50. יורשיו המתוחכמים יותר היו ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן ופט ביוקנן, שלמרות האנטישמיות הגלויה שלו, היה אחד משדרי הטלוויזיה הפופולריים במשך יותר מ־20 שנה החל מ־1980. הוא נחשב אביו האידיאולוגי של סטיב באנון, האסטרטג של טראמפ, שלא היה חלק מאנשי הממשל.

שנות "המשבר הגדול" הוציאו את האנטישמיות מהמחילות, והזעם תועל לכיוון הנשיא רוזוולט, שכונה "רוזנפלד", ונגד מדיניות הניו דיל שלו שהפכה ל"Jew deal". הטייס צ'רלס לינדברג טען ב־1941 שליהודים יש השפעה גדולה מדי בהוליווד על התקשורת ועל ממשל רוזוולט ושהם דוחפים את אמריקה להיכנס למלחמת העולם השנייה נגד האינטרסים שלה. לינדברג האמין שהיטלר הוא מנהיג "בעל חזון ואדם גדול" וטס לביקור בגרמניה שבמהלכו הצהיר על ערכיו, שאותם הוא כינה "מדע וטכנולוגיה הרתומים לשימור הגזע העליון".

לינדברג האמין כי "הנהגה מרכזית חזקה של גרמניה הנאצית היא התקווה היחידה להחזרת סדר עולמי". את היהודים הוא האשים בריסוק הכלכלה הגרמנית אחרי מלחמת העולם הראשונה. גרינג העניק לו מדליה בשם הפיהרר. כאשר היטלר כבש את צ'כוסלובקיה, לינדברג הצדיק את הפלישה וטען שצרפת ובריטניה צריכות לכרות ברית עם הרייך השלישי.  

בספרו "הקנוניה נגד אמריקה" מוסר פיליפ רות' גרסה פיקטיבית של שאפתנותו הפוליטית של לינדברג; הוא נבחר לנשיא המכונן משטר פאשיסטי מתנכל ליהודים. המצב הולך ומחמיר, אבל כסופר הייתה לרות' החירות להוציא את לינדברג מהתמונה כשהוא נעלם עם מטוסו.

בשנות ה־30 נולדה הסיסמה "קודם אמריקה" (America First), החביבה במיוחד על הקו קלוקס קלן ונעשה בה שימוש להטלת מגבלות על מכסות הגירה. אימפריית העיתונות של וויליאם רנדולף הרסט (שעליו בנה אורסון וולס את "האזרח קיין") התגייסה לטובת הפנאטים הלאומניים. "קודם אמריקה" הייתה אחת האמירות החביבות על טראמפ בקמפיין הבחירות שלו. היא קיצונית יותר מ"לעשות את אמריקה גדולה שוב" מבחירות 2016, כי טראמפ העכשווי קיצוני יותר.

עם "קודם אמריקה" מרוחה על העמוד הראשון של כל עיתוניו של הרסט, אימפריית העיתונות חגגה את "הישגי הנאצים" בגרמניה. ב־1934 הרסט בעצמו טס לברלין כדי לראיין את היטלר, והורה לכתביו בגרמניה לכתוב באופן חיובי על הנאצים. הרסט פיטר עיתונאים שסירבו להיענות לדרישתו ופרסם מאמרי דעה ללא תגובה מאזנת, מאת היטלר, מוסוליני והרמן גרינג.    

דונאלד טראמפ (צילום: רויטרס)
דונאלד טראמפ (צילום: רויטרס)

במהלך הקמפיין שלו וככל שדעתו התרופפה, הבטיח טראמפ, המועמד מהגיהינום, להפעיל כוחות צבא נגד "האויב מבית", מי שנחשבים בעיניו יריבים מרים יותר מאויביה מחוץ של אמריקה. אותו ציבור שהיטלר כינה Fiends des Volkes, "אויבי העם". כשהוא צועד בעקבות מי שהתאבד בבונקר בברלין באפריל 1945 וחייליו שרפו את גופתו כדי שלא יהיה אפשר לזהות אותו, איים טראמפ להשמיד את ערוצי הטלוויזיה CBS, ABC ואת ה"ניו יורק טיימס". על "הטיימס" הוא אמר, "חכו וראו מה שאעשה להם". באף עצרת לא החמיץ טראמפ את ההזדמנות להוקיע את "הפייק ניוז", התוף שהיטלר חבט בו שנים ושנקרא בפיו "die Lugebtpresse", "התקשורת הרמאית".

טראמפ גזען נאצי? בעצרת בקולורדו ב־11 באוקטובר טען טראמפ שכנופיות מוונצואלה השתלטו על העיר, שהם "זוהמה" ו"חיות" ש"פלשו, כבשו והדביקו" את העיר, תיאור שראש העיר המקומית, רפובליקני, הכחיש. במהלך הקמפיין הידרדרו שפתו והשקפת עולמו, כמו דעיכתו המנטלית מעוררת החשש, לשימוש במונחים רבים מדי אשר שאולים מהנאצים. כמו "טיהור אתני" המחייב פעולה; עניין לא אקדמי בגנטיקה וייעודם של גזעים נחותים להיות מבודדים ומושמדים.

את "מיין קאמפף" של היטלר, שאשתו איוונה סיפרה לפני מותה בתאונת מדרגות מצערת בדירת הפנטהאוז שלה שהיה ליד מיטתו של טראמפ עם ספרות נאצית נוספת, טראמפ טוען שלא קרא, בניגוד ללא ראה. אבל באורח פלא הוא אימץ משפטי מפתח מהספר: "עם שנכשל בשמירת טוהר הדם שלו משמיד את אחדותה של נשמת האומה על כל חלקיה".

אי אפשר להמציא, גם בשיאה של מערכת בחירות קריטית ודרמטית, את שלא נאמר. מרק מילי, הרמטכ"ל האמריקאי לשעבר, שטראמפ השפיל פעמים רבות, אמר לבוב וודוורד כפי שדבריו מופיעים בספרו "Peril": "אף אחד לא היה מעולם כה מסוכן לאמריקה כמו דונלד טראמפ. כעת אני מבין שהוא גם פאשיסט מלא. הוא האיש המסוכן ביותר באמריקה". שנה לאחר מכן קיבל מילי "מטחי איומים על חייו", כתב וודוורד, שאותם ייחס לרטוריקה הפוליטית של טראמפ ולאובססיה שלו לנקום באויבים פיקטיביים.

במהלך ההסתערות על גבעת הקפיטול של חסידי טראמפ הזועמים, שהוא עצמו הדליק מדורה תחתיהם, התקשר גנרל מילי למקבילו בצמרת בסין. הוא ביקש להרגיע את הסינים ואמר שאמריקה מתכוונת לשמור על שקט ולכבד את יחסיה הבינלאומיים. כאשר הדבר נודע לטראמפ, הוא צייץ ברשת החברתית שלו ש"מילי הסגיר לסינים את דרך חשיבתו של הנשיא, מעשה כה נפסד שבזמנים אחרים היה נגזר על מילי עונש מוות". מי שהכירו את קשריו של טראמפ עם עורך הדין רוי קון, זיהו שטראמפ תלש עמוד ממדריך קון להתנהלות בזויה באופן שבו הזכיר האיום על מילי את הכפייתיות שבה דרש קון את הוצאתם להורג של אתל ויוליוס רוזנברג.  

עצרת הסיום של טראמפ תתויק בהיסטוריה כמענה הפוליטי המטורף לנאומו הנחשב ביותר של פרנקלין רוזוולט שנישא לפני 88 שנה, גם הוא ב"גרדן", ב־31 באוקטובר 1936, שבו דיבר הנשיא על "שיקומה ושמירתה של הדמוקרטיה האמריקאית". שלוש שנים לאחר מכן, ב־20 בפברואר 1939, בחסותו של "הבונד" הגרמני־אמריקאי, הונפה הסיסמה "America First", שקידמה את התיאוריה שיהודים וגזעים נחותים אחרים דחקו את הגזע הארי העליון ממקומו הטבעי.

צלבי קרס הקיפו דיוקן ענק של אבי האומה ג'ורג' וושינגטון בירכתי הבמה. מהיציע היה תלוי שלט שעליו נכתב "לעצור את השתלטות היהודים על אמריקה הנוצרית". "התעוררו!", צעק פריץ קון, הפיהרר של הבונד, "אתם הארים, הנורדים והנוצרים, עליכם לדרוש את השבתו של הממשל למי שהקימו אותו".

(סרטון תיעודי בן שבע דקות המתעד את העצרת הנאצית ב־1939, "לילה בגרדן" שמו, הופק ב־2019 והיה מועמד לאוסקר. קדימון של 30 שניות שהוכן לשידור בטלוויזיה, נפתח עם המשפט "זה יכול לקרות כאן". הוא היה רפרנס לספר מ־1935 "זה יכול לקרות כאן", מאת סינקלר לואיס, המתאר כיצד דמגוג פופוליסטי מביס את רוזוולט ומכונן משטר פאשיסטי).

טראמפ מכחיש את נהייתו אחרי היטלר, אבל דבריו ומעשיו מעידים אחרת. חוקרי הנאציזם מזהים קווי דמיון המעוררים בהם חלחלה. ב־1938 שיבח היטלר פטריוטים גרמנים שסייעו לו "לטהר את גרמניה מכל הפרזיטים ששתו מבאר הייאוש את תקוות המולדת ואזרחיה". ב־1941 בוורשה הכבושה נתלו כרזות ועליהן ציור של כינה כקריקטורה של פרצוף יהודי. הסיסמה הייתה: "יהודים הם כינים הגורמות לטיפוס". גרמנים לעומתם, היו נקיים, טהורים, בריאים ואבירי היגיינה. היטלר כינה את הדגל הנאצי "הסממן המנצח של חירות והדם הטהור שלנו".

עד טראמפ לא הייתה העגה ההיטלראית חלק מפוליטיקה נשיאותית אמריקאית. אפילו מושל אלבמה ג'ורג' וואלאס, בנאומו בעד תחיית הקונפדרציה ב־1963, בעת שהתכונן להצטרף להתמודדות לנשיאות, נמנע מהדיבור הבוטה הזה. הוא תמך בהפרדה בין הגזעים אך לא כינה את יריביו הפוליטיים "vermin" (טפילים) ולא האשים אותם בהרעלת דמה של האומה.

בניגוד לוואלאס, שעל מדיניותו הגזענית גמלו לו כדורי מתנקש ששמו אותו בכיסא גלגלים לשארית חייו, טראמפ מטשטש בכוונה את הגבול בין מהגרים בלתי חוקיים ומהגרים חוקיים. הוא אמר על המהגרים ש"הם מרעילים את דמה של ארצנו" וטען שלרבים מהם יש "גנים רעים". נישא על גלי הרטוריקה שלו, הוא נעשה בוטה יותר: "הם לא אנושיים. הם חיות. הם רוצחים בדם קר".

באותו ערב מוזר שבו נזקקו שניים ממשתתפי העצרת שלו לטיפול רפואי וטראמפ העביר כ־40 דקות בהשמעת מוזיקה (גם היא מייצגת את מהותו הביזארית בחיבתו ל"Y.M.C.A" ואנשי הכפר) והתנדנד כלולב ברוח לצליליה, שזה מיטבו כרקדן, כשהוא מזיז את ידיו שאכן לעתים נראות זעירות לצדי גופו - היה תלוי מאחוריו שלט ועליו המשפט "טראמפ צדק בכל דבר". מיד אחרי העצרת הראתה החוקרת רות בן־גיאת צילום של בניין באיטליה ועליו שלט: "מוסוליני צדק תמיד".

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

בין ההכחשה שלא קרא את "מיין קאמפף" ושלא שמע על בניטו מוסוליני, נדמה כי טראמפ בלע כמוסות רבות המכילות את עיקרי משנתם. אמריקה לא הייתה אמורה להיות תחת מתקפת פאשיזם בוטה כזאת הסותרת את ערכיה ואת רוח החוקה. אבל לשם הגענו. בכירי הקמפיין שלו, הסטיבים הנאלחים, באנון ומילר, גזענים ומחרחרי אלימות, מאמינים כי השימוש בז'רגון הנשען על טקטיקה משנות ה־30, יעשה את העבודה.

לפחות חלק מאמריקה מוכנה לדיבור הבוטה והישיר הזה, הנותן ביטוי לתחושות הקיפוח שלה. ההחלטה המכוונת לשלילת אנושיותן של קבוצות חברתיות גדולות והשימוש במשטרה כגורם מרתיע ובאלימות, "מרחץ הדמים", מהביטויים החביבים על טראמפ, יתרחש אם לא ינצח. ב־1935, קצין משטרה בכיר בברלין, הנס שניקרט, כתב שמדיניות המשטרה היא "למחוק כל צורת חיים שאינה ראויה". הכוונה הייתה לפשיעה גנטית, והמשפט "חיים שאינם ראויים" נטבע שנים מעטות קודם לכן על ידי פרופסור נכבד לקרימינולוגיה.

אחרי שהנאצים קבעו את הפרמטרים שלפיהם ימיינו בין הראויים לחיים ובין אלה שעליהם למות, היה צריך לשכלל את המנגנון שישמיד אותם. לא הייתה להם בעיה להיפטר מאנשים בעלי מוגבלויות, להט"ב ובסוף יהודים. המנגנון היעיל והקטלני הזה הוא שאפשר את הוצאתה לפועל של השואה והריגתם של כה רבים ודרך להיפטר מגופותיהם.

כאשר טראמפ משמיע הצהרות בדבר פושעים גנטיים; כשהוא משווה בין פושעים למהגרים ומיעוטים אתניים ומדבר על לתת למשטרה לפחות "יום אחד אלים במיוחד" להתמודד איתם; כל אמריקאי שפוי אמור לדאוג. אפילו מי שנמנם בשיעורי ההיסטוריה, מודע לאמת המרה בעידן שבו השתמשו בשפת גזע, פשע וג'נוסייד ולאן זה הוביל. או שמא אוהדיו של טראמפ הם מי שישנו באמת בשיעורים המשעממים וההזויים האלה?      

מאז שעבר חתול שחור ענק בין טראמפ ועיר הולדתו ניו יורק, הוא חיפש את העילה לשוב הביתה ולהרים אצבע אמצעית מול עירו שהקיאה אותו בבוז. כאן לעגו לכל מפלותיו: הוא פשט רגל שש פעמים; הוא לא הצליח לתפעל את הטראמפ שאטל; הבנקים סירבו להלוות לו כסף; הוא נאלץ למכור את היאכטה שנקראה "הנסיכה", לכבוד בתו; פרד, אביו הנוכל השתלטן שמימן את כל ההרפתקאות הכושלות שלו, נאלץ לקנות ז'יטונים באופן לא חוקי כדי להציל מטביעה את הקזינו באטלנטיק סיטי. הוא התגרש משתי נשותיו; תקף מינית תריסרי נשים; כאשר ניסה להערים על אלילו פרנק סינטרה, אמר לו כחול העיניים: "Go fuck yourself".  

בניגוד לגרסת סיפור האהבה שלו עם ניו יורק, טראמפ היה תמיד התולעת בתפוח הגדול. בכתבת דיוקן עליו ב־1984 ב"GQ", הבהיר גריידון קרטר, ממייסדי המגזין "SPY", שכינה את טראמפ "הוולגרי עם האצבעות הקצרות" ולימים עורך "וניטי פייר", שהטינה לטראמפ דומה רק למשטמה לשניים אחרים: לג'ון גוטי, הדון ההדור, ראש משפחת הפשע גמבינו; ולג'ורג' סטיינברנר, בעל הבית של ה"יאנקיז", קבוצת בייסבול.  

טראמפ החל לגלגל תבוסה אפשרית על היהודים. גם זה אימוץ סעיף ממשנתו של הפיהרר. היהודים לא מעריכים אותו, הם לא נהגו בו יפה ותמיכתם בדמוקרטים היא "קללה". מכיוון שגדל בניו יורק, אימץ טראמפ לאוצר המילים האומלל שלו כמה מילים ביידיש. בשיחה המפורסמת עם מזכיר המדינה של ג'ורג'יה, שבה דרש ממנו להמציא לו 11,780 קולות נוספים כדי לנצח וקיבל סירוב, התגולל טראמפ על מושל ג'ורג'יה בריאן קמפ וכינה אותו "שמוק". הז'רגון היִידי חלף מעל ראשיהם של אוהדיו אדומי הצוואר, אבל לפי "חדוות היידיש" מאת ליאו רוסטן, יש לשמוק כמה שימושים: פין, טמבל, אידיוט ואובד עצות מגושם. לפי רוסטן, מילים מעטות בלבד מביעות בוז ושאט נפש דומים.

בתמונת העולם המצטיירת שואף טראמפ להצטרף לנדידה הפוליטית הגלובלית ימינה. חלק מאירופה התחייב לזנים שונים של טראמפיזם. בבריטניה מאיים גל כזה על הקטסטרופה של ברקזיט; מהלך שגוי של עמנואל מקרון בצרפת הביא מפלגת ימין קיצונית קרוב מאוד למוקדי כוח; באיטליה עלה כוחו של מטאו סלביני ועשה את ג'ורג'ה מלוני לראש ממשלה; בשוודיה זוללת מפלגת ימין קיצונית מצביעים בזמן ששמרנים קנדיים לקחו פנייה חדה ימינה.

כנשיאה הנוקם והנוטר בעמו בסגנון נתניהו, ימהר טראמפ לנטוש את אוקראינה לגורלה ולתאוות ההתפשטות של ולדימיר פוטין, ויעזוב את נאט"ו במטרה להחליש, לפרק ולמוטט את הדמוקרטיות החברות בה. טראמפ הביע פעמים רבות את רצונו לנקום במי ששמחו להיפטר ממנו, בסגנון המזכיר את הפאשיסטים של המאה ה־20, ללא כל דוקטרינה חיובית חוץ מהצורך להיפרע מאויביו האמיתיים והמדומים.

חמישה ימים לבחירות ואמריקה נלחמת על דרך חיים מבלי שמרבית המצביעים יהיו מודעים לכך; דעתם מוסחת מהקרנבל שהגיע לעיר ומאיש שיורק אש.