בעוד שבועיים אהיה בן 55. אני לא כותב את זה כדי שתוכלו להספיק לבחור מתנות ולשגר באלפיכם למערכת "מעריב" (אם כי זה בהחלט יכול היה להיות נחמד מצדכם), אלא כדי להכניס את הפסקאות הבאות לד' אמותיי, כלומר - לאישי ולא ללאומי. למה זה חשוב? כי נדמה שלכל החלטה אישית שלוקח אדם בעת הזאת יש השלכות לאומיות.
על הרומן שלי עם פורטוגל ובעיקר עם ליסבון כתבתי כאן כבר בעבר, לאחרונה לפני כמה חודשים, עת שיתפתי אתכם בקשיי רכישת הדקדוק הפורטוגזי, בשפה שנשמעת כאילו מישהו ערבב אוצר מילים ספרדי בכללים צרפתיים ובארומה קלה של מבטא רוסי. עכשיו הגיעה העת לנסות את הפורטוגזית הרצוצה שלי על מי שעבורם מדובר בשפת אם, בתקווה שתהיה להם סבלנות לשפת “האולפן" שלי.
האם יש כאן גם כוונה אחרת, נסתרת? אולי. השימוש במילה “אולי" לא נועד (אולי) לשוות לי ארשת של ממתיק סוד, אלא לשקף אולי את העובדה שבתקופה כל כך מבולבלת, קשה מאוד לא רק לקבל החלטות ברורות, אלא אפילו לברר את הסיבות להן. כלומר: תמיד השתעשעתי באפשרות לחלק את זמני הפנוי, ההולך ורב, בין שתי מדינות. אז האם הביקור הקרוב שלי בפורטוגל עוד ייזכר לימים כצעד ראשון בדרך להגשמת החלום? ממש לא בטוח, כלומר - בטוח שאיני יודע לומר.
מה שאני יכול לומר כרגע הוא שהבן נמצא שם כבר קרוב לחודשיים במסגרת חילופי סטודנטים שייתמו רק בעוד כמה חודשים; שכבר מזמן לא פרגנתי לעצמי חופשה ארוכה, כזאת שנמשכת קצת יותר מסוף שבוע ארוך; שמתחשק לי לקנות בסופרמרקט ולחשוב שמישהו טעה לטובתי בקופה, שהרי לא יכול להיות שמילאתי את העגלה בכל טוב: בשר, דגים, ירקות, פירות ואפילו כמה בקבוקים של וינו ורדה (“יין ירוק") חמצמץ וקליל - והחשבון הסתכם בכמה עשרות יורו. או שעוד מעט יתקיים לו הקלאסיקו הפורטוגלי, בין בנפיקה לפורטו (עם כל הכבוד לתקופה הנהדרת של ספורטינג ליסבון), אחד ממשחקי הכדורגל האחרונים הגדולים בעולם, שבהם טרם ביקרתי (אחריו יישאר לי בצ'ק ליסט רק הסופר־קלאסיקו של בואנוס איירס).
ועדיין, הגם שכל אלה לבדם יכולים להסביר שהות מתוכננת של כמה שבועות בבירת פורטוגל, הרי שאף אחד מהם לא ישקף באמת את שמתחולל בנפשי, שרוצה באמת ובתמים… מה בדיוק היא רוצה? לא ברור, אפילו לבעליה.
מה שבטוח הוא שאני לוקח איתי את הלפטופ. לא כדי לצפות בנטפליקס אלא כדי לראות אם אוכל להמשיך לעסוק כרגיל בהתחייבויותיי המקצועיות השוטפות גם כשאני מתרגל חיי שגרה קצרים, בני חודש כמעט, במקום אחר. לא מדובר בשאלה טכנית, אלא דווקא במשהו שעשוי להגדיר במידה רבה את הפרק הבא בחיי: הכתיבה היומיומית שלי בענייני אקטואליה אינה נסמכת על מקורות רמי דרג או על אינפורמציה פנימית שנמסרה לי מפי יודעי דבר, אלא להפך, דווקא על ריחוק מסוים ממידע שאינו נגיש לאזרח הממוצע.
אני מנסה להרגיש את הווייב, לחבר את המילים על פי המנגינה, להיצמד למצב הרוח הלאומי על פי פני האנשים ברחוב: בין ש“הרחוב" הזה הוא בר תל־אביבי אופנתי ובין שהוא התור לסמבוסק במאפייה בתחנה מרכזית הרחק מהעיר הגדולה. האם אוכל לדייק את טוריי גם בהיעדר היכולת לשים את האצבע על הדופק הלאומי, כפי שהוא מצטייר לי מפעימות לבם של יחידים? שאלה טובה, שהתשובה עליה עשויה לקבוע את מידת הזמן שאוכל להקדיש בשנים הקרובות לארץ האחרת שלי.
רגע, כתבתי “ארץ אחרת"? והרי מן המפורסמות הוא שאין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת! אלא שמה יקרה אם אחרי שהארץ תפסיק לבעור יתברר שהיא שינתה את פניה עד שלא ארצה עוד להיות חלק ממנה? שהיא הכריזה עליי מלחמה כזאת שאולי לא מסכנת את גופי, אבל מבקשת להמיר את אמונתי? והכי קשה: שחלק מיריביי במלחמה האפשרית הזאת אינם אויביי, להפך: הם נמנים עם הציבור שמתגייס באמונה שלמה, מוכן למסור את נפשו על הגנת המולדת. מבלבל, נכון?
לא מדובר באיום בנטישה, לאמור: “לא טוב לכם? תסתדרו בלעדיי!", אבל זו בהחלט הזדמנות עבורי לקחת קצת פסק זמן מהחיכוך היומיומי במציאות שמחייבת תמיד לנקוט עמדה נחרצת לגבי משהו. כמו במערכות יחסים זוגיות שנתקלות בקשיים עד שצריך לעצור לרגע ולהתבונן בהן מבחוץ, רצוי באקלים קריר יותר, גשום יותר, כזה שאפשר לברוח בו אל סוף שבוע באחת העיירות המקסימות לגדות נהר הדורו - עם חלקות הכרמים היורדות מההרים, אל כפרי הצפחה הקרירים, אל תעלות אביירו, אל קוימברה הציורית, אל אובידוש המדיוואלית, מוקפת החומה, או נזרה (נצרת) עם גלי הענק המטורפים - אל כל אותם מראות שנועדו להזכיר לי שלפעמים חופשה, אפילו אם היא ארוכה מהמקובל, יכולה להיות בסך הכל חופשה, אלא אם כן היא לא.