בעקבות ההפצצה באיראן, ערוצי החדשות במקום מלאכה עיתונאית מייצרות מערכות הערוצים את הפאנל. הדרך היחידה שנותרה להיאבק בשיטפון הפאנלים היא לבקש מהדרג המדיני והצבאי לחדול ממבצעים.

זה היה צפוי כמו שעון, כבר עברנו לצערנו שפע אירועים והפצצות דומות בעבר, ובכל זאת, בבוקר שאחרי ההפצצה באיראן קמנו כשעמוק אי שם עוד מהבהבת כאוד עשן תקווה ישנה ליום שגרתי ונאה של סוף הקיץ, אבל התקווה נכזבה. שם הוא חיכה לנו. כהה, קודר, חכם בלילה - הפאנל.

להקות-להקות התיישבו חברי הפאנלים באולפנים בחצי גורן ופירשנו לנו את המצב. כבר כתבתי כאן שבלתי אפשרי להבין איזו תועלת משיג בנאדם מלעזוב לשעות ארוכות את משפחתו, להיטלטל בפקקים לאולפן דחוס, להימרח בשליכטים של איפור, להזיע תחת פרוז'קטורים של אולפן, רק כדי לומר שנגיד “חמינאי מבין עכשיו היטב", או “האמריקאי הממוצע אומר לעצמו".

כאילו שדיבר עם אמריקאי ממוצע בודד, נגיד אינואיט מאלסקה, שאמר לו מה הוא אומר לעצמו. כאילו ש"גורם" מהצנטרום של משמרות המהפכה לחש באוזנו על אסימון שנפל הרגע לחמנאי.

עשרות-עשרות, לשעברים במוסד, בשב"כ, במל"ל, בשפד"ן ובוועד הבית מגיעים לאולפנים ושופכים שם בפנים רציניות את דעותיהם על המצב, כאלו שכל אחד מאיתנו, על בסיס ידיעותיו המקצועיות שרכש אותן בשיחה עם בעל המכולת בשכונה, יכול היה להקריץ לבד.

מי שאשמות בהתפתחות תעשיית ההבל הזאת הן כמובן מערכות חברות החדשות. עיתונות לשמה, חומרים מצולמים מהשטח, הן אינן מביאות. עצלות, ניוון מקצועי של שנים על גבי שנים, הביאו לידי כך שבהגיע שעת השידור הם ניצבים עם כלום טלוויזיוני בידיים.

הרי יכלו בשנה תמימה של מלחמה ליצור קשרים עם סטריינג'רים בעזה, בטהרן, באופוזיציה האיראנית, שישדרו, גם בכיסוי פנים, חומרים מהשטח, אבל למה לנקוף אצבע מקצועית אם אפשר להוריד לחצר צלם וכתב שיעמוד ליד עציץ לטובת יצירת האווירה המלחמתית, ולהקרין לצידו שוב ושוב, באופן מביש, את אותו קטע וידיאו בן שלוש שניות, ואחר כך, בתחושת רווחה, לחזור לקומה השנייה לפאנל.

באופן אישי אני כבר מזמן לא מתייחס לרייטינג. את המידע שלי אני שואב מהרשת. בטלוויזיה אני צופה ברשתות הזרות. את אל־ג'זירה חיבבתי מאוד, כי למרות ההטיה המובנית שבה שידרה תמונות חיות מסמטאות עזה ההרוסות, לא צריך לייבב על עזה כמובן, אבל מידע מצולם חי עוד לא הזיק לאיש. לא היה מזיק למערכות החדשות בישראל ללמוד קצת מאל-ג'זירה איך עושים טלוויזיה, אבל איך ילמדו מאחרים אם האף שלהם תקוע בפאנל.

מאירוע לאירוע, ממבצע למבצע, אנחנו מגלים עד כמה התרבות הטלוויזיונית העצלה הזאת של הבאה לאולפנים כמויות מסחריות של מומחים למיניהם הכתה שורשים אצלנו והוויתור על יצירת משדרים עיתונאיים הפך למנהג קבע ולשיטה שידורית.

מכאן לא תבוא הישועה. הפתרון לטלוויזיה התפלה הזאת, לדעתי, נמצא בידי הדרג המדיני: פשוט לא לצאת יותר למבצעים. כלומר, נגיד שהצבא מעוניין לפעול במסגרת תוכנית המבצע החדשה הנקראת, נגיד, “שלפוחית רגיזה", והקבינט המצומצם לא מרשה לו. דוברו של רה"מ מוציא הודעה שהציבור לא בשל בשלב הזה לעוד סדרת פאנלים, הממ"דים אינם מוכנים, מירי רגב עוד לא חזרה מווינה, אז אי אפשר.

אפשר כמובן לנהל את הארץ כמו שצריך ואז נזדקק כולנו באופן טבעי להרבה פחות פאנלים, אבל זה כמובן, בהתחשב באישים המנהלים את מדינת ישראל, בלתי אפשרי לגמרי. אז עד אז חפשו אותי למשל ב־CNN, מקלל את ההטיה האנטי-ישראלית, אבל מקבל טלוויזיה.