אצלנו בירושלים נהוג ללכת עם ניסים בכיסים. כל שיחה על פיגוע, ימים של אינתיפאדה או מלחמה, מעוררת זיכרונות. האחת ישבה באוטובוס שהתפוצץ ממטען של מחבל מתאבד, אבל החליטה לרדת בלי כל הסבר הגיוני בתחנה שלפני.
האחר יספר שבזמן הפיגוע בקפה מומנט, דקות לפני שנכנס אליו המחבל, החליט לבקש חשבון ולצאת. ניסים כאלה מסופרים גם בזהירות וגם בענווה. הרי אלה ניסים מסוג מתעתע: הנס של האחד הוא האסון של האחר.
אני מניחה שמי שגדלו פה בשנות ה־70 וה־80 הכירו את שידורי המזרח התיכון. אצלנו היה צריך לאחוז באנטנה בעדינות ולכוון לנקודה מסוימת, כדי לא לאבד חלילה את רגעי השידור של תוכנית הדת “מועדון 700".
אלה היו רגעי הקסם של טלוויזיית הלוי אופטה הישנה, ששודרו בה היישר מאולם הטפות נוצרי עדויות על ריפוי פלאי ממחלות קשות, על נכים שהחלו לרקוד ושינויים פתאומיים בנסיבות חיים בזכות האמונה והתפילה בכנסייה. מילות המפתח החגיגיות היו: “It’s a miracle!".
נדרש מעט מאוד זמן עד שמדפי הספרים יתמלאו בספרי 7 באוקטובר. בספרייה הלאומית הופקדו מאז הטבח 29 ספרי עדויות וסיפורי גבורה ו־18 ספרי אמונה ותפילות. נדרש עוד פחות זמן עד שיצוצו ויעלו סיפורי ניסים שנוגעים ל־7 באוקטובר.
שמעתי על כאלה שחייהם ניצלו בזכות שמירת שבת. שמעתי על כאלה שבעקבות “התחזקות" החליטו לשמור שבת מחוץ ליישובם והנה, ניצלו מהתופת הודות להתחייבות שלקחו על עצמם, ועוד מיני סיפורי ניסים שעוררו לחיים את העיירה היהודית.
ביוטיוב אפשר למצוא סרטונים של ערוץ ישראלי עם הציטוט: “חייל שלבש בגדי אזרחים. חסר אונים פצוע בין עשרות מחבלים. כמעט שכוחותינו קטעו את חייו, ואז הבחינו בציצית שבין בגדיו".
ערוץ טלוויזיה רשמי הגדיל לעשות כשתפס טרמפ על ימי הניסים הללו ובדה משלו כאלה שמיוחסים לצדיק משטפנשט. זהו פלא גלוי כשלעצמו: שמו של הצדיק הנסתר החל להלך לפניו בן לילה בזכות איש יח"צ שהציע 1,000 שקלים למשתתפת שתספר על היריון פלאי שהגיע בעקבות תפילותיה לצדיק. בערוץ יו־טיוב אחר רב צעיר ונלהב מספר על בן קיבוץ חילוני שהחליט להקים סוכה דווקא בשבוע של הטבח האיום, והנה - ניצל.
פחות מסתדר לי עניין הזכייה בנס וניכוסו על גב מחולליו. אני שומעת שקרו פה ניסים גדולים. איראן שיגרה טילים והנה, לא היו פגיעות. כוחותינו הגיבו, ושבו בשלום. אם אלו לא ניסים, מה כן? אפשר להשיב: קוראים לזה הגנה אווירית. קוראים לזה תרגולת. קוראים לזה התגייסות. קוראים לזה טייסות וטייסי על, לוחמות ולוחמים גיבורים. קוראים לזה לילות בלי שינה ואימונים מפרכים.
אנשים שיושבים היום בכנסת רואים בכך נס. אני לא יכולה להתווכח איתם, אבל הנס שלהם הוא השחוּר של רבים וטובים. הנס שמביא את הירקות לצלחתם הוא תוצאה ישירה של מתנדבות ומתנדבים בחקלאות מאז שפרצה המלחמה.
מתי כבודם יצאו לקטוף משהו? אשמח לדעת. ויסלחו לי מי שאני חושבת שתפילותיהם לא עשו את העבודה כמו שצריך. כי אם הם חושבים שעבודתם בוצעה כראוי, אולי כדאי שיחשבו שוב.
נדמה לי שהכי יפה אומר את זה אלוהים ליהושע בן נון אחרי תבוסה בקרב. יהושע מתפלל ואלוהים אומר לו לקום ולפעול, לבדוק במה חטא העם ולתקן את המצב. אם אני מבינה נכון, הוא אומר לו לא להסתפק רק בתפילה “וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קוּם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ?".
במקורות שלנו יש דיונים מעניינים בנושא הניסים, אך איאלץ להסתפק באזכורן של שתי גישות. מצד אחד, חז"ל זיהו את הכוח העל-טבעי של הנס, ומצד שני ניסו למתן את הציפייה לקראתו.
בעיקר אני אוהבת את החשיבות שייחסו לפעילות האדם בתוך העולם הטבעי. הם אומרים: “אין בעל הנס מכיר בניסו", כלומר לעיתים הנס נראה כחלק מהמציאות היומיומית וקשה לזהותו בזמן אמת.
אבל מה קורה כשהאחד יושב על אחוריו ורואה במי שחולל את הנס מובן מאליו? גם על זה יש תשובה. “לעולם אל יעמוד אדם במקום הסכנה ויאמר ‘עושין לי נס', שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכויותיו". הרעיון הוא שאין להסתמך על ניסים כדרך חיים, אלא לפעול בהיגיון.
כל תרבות והניסים שלה. אפשר תמיד ללגלג על תרבויות אחרות ולתהות עד כמה באמת סביר שמישהו ילך על המים או יהפוך מים ליין, אבל נדמה לי שאחיזה בנס היא חלק בלתי נפרד מהיכולת להחזיק מעמד בימים שבהם הכל נראה מוגזם ומופרך.
כי אם הרע מופרך, למה שלא יהיה מקום לטוב המופרך? מה שאינו ניתן להפרכה שווה ערך בעיניי למה שאינו ניתן להוכחה. אם זה מה שנותן אוויר לנשימה - מה טוב, ובלבד שכולנו נפעל באמת ולא רק נסתמך על הניסים שאחרים עושים.