1. תעשה הכל, הכל, כדי לישון בלילה. גם אם מדובר בכדורים. פרט לצורך הבסיסי בשעות שינה, אתה לא רוצה למצוא את עצמך שוכב במיטה, ער לגמרי, כשאתה מקשיב באובססיביות לכל רחש מבחוץ כדי לנסות להבין אם מדובר באלה שבאו לדפוק לך בדלת.

וככה בכל לילה. כל לילה. באותו הקשר, אגב, שיחה ממספר לא מזוהה היא תמיד סימן מפוקפק. אבל בסיטואציה הזאת היא כבר מתכון להתקף לב. תענה לה מיד, למניעת חרדות ודמיונות שווא.

2. כששני ההורים נמצאים בחרדה, והם נמצאים, אי אפשר לצפות שהם יהפכו למקור נחמה זה לזה. במילים אחרות, נסה לבלות גם עם גורמים לא מעורבים.

3. חזור לנקודות המוצא התרבותיות שלך. החומרים שגורמים לך להרגיש הכי בבית, הכי בטוח. במשך חודש שמעתי רק ביטלס וראיתי את כל העונות של "סיינפלד" מחדש. זה עוזר.

4. תמיד תזכור שיש לך עוד ילדים. אם יש, כמובן. ושיש להם בעיות משל עצמם, כאלה שלא הופכות לפחות חשובות רק כי אחיהם נלחם בלבנון. ושגם הם שרויים בחרדה, בדיוק כמוך.

5. היחס לחברים ולדורשי שלומך הוא טריקי במיוחד. תהיה ער לזה כל הזמן. מצד אחד, האינסטינקט מתקומם לנוכח העובדה שבזמן שאתה שרוי בתוך בועה של חרדה שבה הזמן עומד מלכת, אנשים אחרים ממשיכים בחייהם כרגיל, כולל בילויים, נסיעות לחו"ל וגו'.

לפעמים אתה פשוט רוצה לצעוק, בגלל חוסר השוויון המשווע הזה. מהעבר השני, זה הכי טבעי בעולם. גם כשאתה מצוי ברווחה, אתה לא מונע מעצמך הנאות כי מישהו אחר במצוקה.

ובחזרה לצד הראשון, אתה עשוי להתחיל לנהל פנקסנות סביב הנושא - מי מהחברים דורש בשלומי/בשלום הבן, ולסנן משפטים כמו “כולה כמה מילים בוואטסאפ, מה קשה לו?". ומנגד, שוב, לכל אחד יש שק בעיות משלו. ויש גם כאלה שמרגישים מבוכה וקושי אל מול מישהו שנמצא במצוקה כל כך גלויה, ולכן מתעלמים. זה לא אומר שלא אכפת להם.

6. בשום פנים ואופן אל תתפתה לקרוא מקורות לא רשמיים שכותבים בטיקטוק/טלגרם וכו'. כל מיני אנשים שהכריזו על עצמם כסוכנות ידיעות, ועולים כמה פעמים ביום בשלל דיווחים סנסציוניים ונטולי אמינות על תקריות קשות בלבנון, ריכוז חריג של מסוקי פינוי וגו'.

באחד הימים, אחד האידיוטים האלה - ישראלי - העלה “צילום" של כמה חיילי צה"ל שנפלו בשבי חיזבאללה. תמונה מזויפת, מעובדת, שמקורה מן הסתם בתעמולה של ארגוני הטרור. אבל ברגע הגלילה בטלפון, כשצפיתי בארבעת החיילים הכורעים כשגבם ל"מצלמה", הלב שלי פשוט קפא בבת אחת. וכמובן ש"זיהיתי" את בני יקירי כאחד מהחיילים. בקיצור, דונט.

7. נסה להימנע ממהדורות החדשות בטלוויזיה. ובייחוד, מסיקורי ההלוויות. הדמיון שלך מפותח מספיק, לא צריך עוד להאכיל אותו.

8. תקדש את הטקסים היומיומיים, הקבועים של החיים. הקפה של הבוקר, עם שתי קוביות שוקולד מריר. הטיול עם הכלבה. אפילו קיפול הכביסה. בכאוס שאתה נתון בו, כל גורם יציב יכול לסייע.

9. תזכיר לעצמך, כל הזמן, עד כמה צריך להתגאות בילד. ולא רק לדאוג לו. הוא מסכן את גופו ואת נפשו למען הכלל, זה דבר נשגב - והכי לא מובן מאליו.

10. ולסיכום, בדיוק בהקשר הזה. פחות מאחוז אחד של הישראלים הם חיילים קרביים או תומכי לחימה. המספר הזה יורד, כמובן, במגזרים שהם לא חרדיים או ערבים, ועדיין - מדובר במיעוט מוחלט. בניגוד לקלישאות של “צבא העם", ולסיקור התקשורתי שמשרטט איזושהי ערבות הדדית חובקת כל, בפועל משפחה שהיקיר שלה נמצא במלחמה עשויה להרגיש בדידות תהומית.

שלא לומר, התעלמות מוחלטת של רוב הסביבה ממה שעובר עליה. וזה מתסכל במיוחד, כי מה שעובר עליה, נובע מכך שהחייל שלה נשלח לחזית כדי להגן על כולם. ולכן אני פונה עכשיו דווקא לכל מי שאין לו לוחם בשדה הקרב, כלומר למרבית הקוראים - אם אתם מכירים משפחה כזו, תראו לה שאכפת לכם. גם אם מדובר באופן הכי סמלי (עודף תשומת לב עלול דווקא להעיק), תנו סימן. זה חשוב. כל כך חשוב. 