משהו: בא לי להיות אלוף העולם בריצה ל־100 מטר, אולי הייתי ניגש למרוץ, אבל ממילא לא הייתי מגיע ראשון. הכל פוליטי שם.
פגישה עם ליבי כהן ברחוב האהבה בטוסקנה
בפְּיֶינְצָה, עיר יפה בטוסקנה, יש סמטה צרה וקטנה ושמה "רחוב האהבה". על עמוד שם ראיתי מדבקה ובה צילום של ליבי כהן-מגורי. היא נרצחה, בת 22, במסיבה ב"נובה". על המדבקה יש כתובת בעברית המכריזה: “ליבי, קרן השמש שלי".
עמדנו נפעמים מעט מול התמונה של ליבי, מול היופי שלה שנרצח. מתאים לה מאוד להיות כאן, בסמטת האהבה. המדבקה, שהיא מעין כרזה מוקטנת, קרועה קצת. יש שם על העמוד עוד מדבקות, וגם חלק מהן קרועות מעט, כי מסירים מדבקות ומדביקים מדבקות אחרות כל הזמן על העמוד הזה.
איתי שני ישראלים צעירים, לפני צבא. מתרגשים כמוני למראה המדבקה. בעצם הם ראו אותה קודם וקראו לי. אנחנו מביטים בקרע, וקצת מתווכחים עם עצמנו. האם קרעו בכוונה, או שזה נקרע באופן טבעי? זהו ויכוח שבו אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שזה לא בכוונה. כי אם זה בכוונה - אי אפשר להכיל את הרוע הזה.
לחיצת היד בטארקוויניה
טָארְקְוִוינְיָה (אני יודע שקשה לכם לבטא את השם) היא עיירה באיטליה שיש בה אוצרות אומנות אטרוסקיים נדירים. אין ספר ראוי לשמו לתולדות האומנות שאין בו תמונה של ציורי הקיר מן הקברים האטרוסקיים ששם, וצילום של הפסל האטרוסקי הנשגב ששמו “הסוסים המכונפים" אשר שמור במוזיאון בעיר הזאת. לכן, נסענו גם אל טארקוויניה בחופשת סוכות זו.
בדרך שבין האתר שבו הקברים המצוירים לבין הארמון שבו נמצא המוזיאון, עצרנו במעדנייה שהגישה גם מנות ומטעמים לארוחת צהריים. לקחנו, אכלנו. הגיע זמן התשלום וניגשתי לקופה. דיברנו עם הקופאי מעט לפני התשלום, כי שאלנו כמה שאלות, ואז, כשהוא שמע את האיטלקית שלנו, הוא הסתקרן ושאל: “מניין אתם? מאָלְטוֹ אָדִיג'ה?".
“אתה שואל בגלל המבטא?", שאלתי (אלטו אדיג'ה הוא חבל בצפון איטליה, ומשום שהוא בעצם כבוש מאוסטריה ותושביו דוברי גרמנית, המבטא של המגיעים ממנו מוזר מעט). הוא הנהן.
“לא. אנחנו מישראל", הבהרתי. “אווו", הוא אמר. “כן, אנחנו ישראלים", אישרתי. “אווו", הוא אמר שוב, ואז הוא הושיט את ידו ללחיצה. זו לא הייתה לחיצה רגילה. בכלל לא. לחיצה ארוכה וחזקה. חזק־חזק הוא לחץ לי את היד, ולא הרפה.
כבר עברנו את מידת הזמן המקובלת ללחיצת יד רגילה, כבר החל רגע המבוכה לחלחל לו למחווה הזאת. ניסיתי אפילו להרפות את לחיצת היד מצידי. הוא לא הרפה. הוא לחץ חזק עוד ועוד. עד שאבין מה הוא רוצה לומר לי, מה הוא רוצה לומר לישראל, בלחיצת היד הזאת.
לבסוף, אחרי זמן ארוך של לחיצת יד אמיצה, הוא שחרר. רק עוד סימן לי את הערכתו בבוהן זקופה כלפי מעלה בתנועה שנראית כמו האימוג'י. מלמלתי, לא מוכן לכל זה: “היה נעים להכיר אותך".
הייתי טיפה מבולבל, אם כי כבר הבנתי שהוא מתכוון להביע את הצדעתו לישראל. אני פטפטן בדרך כלל, אבל הפעם רק הלכתי משם, מחייך אליו, אבל לא יותר. את משמעות לחיצת היד הממושכת, שאין לטעות בה, אני נושא איתי מאז.
כנס האוונגליסטים בישראל בזמן המלחמה
ומה קרה בישראל כשהייתי בחו"ל? קרה הרבה. כידוע קרה גם הרבה רע, אבל לא מדווחים לכם על נקודות הטוב. הרשו לי. כשנדמה לכם שכל העולם נגדנו, הגיעו בסוכות לישראל כ-500 נוצרים אוהבי ישראל, נציגי 50 מדינות שונות. גם ממדינות שממשלותיהן עוינות לישראל.
למשתתפים השנה היה לא פשוט להגיע לישראל, כי חברות תעופה רבות הפסיקו לטוס לישראל, אך למרות זאת הגיעו מאות. חלקם נאלצו לטוס מעל 24 שעות. זהו כנס נוצרים אוהבי ישראל ש"השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים", ארגון הגג של הקהילות האוונגליות בעולם, מארגן כל שנה בחג סוכות. הוא החל בערב סוכות, בגן הלאומי הבשור בפארק אשכול בעוטף עזה, בטקס זיכרון לקורבנות הטבח.
הכנס נמשך כמה ימים, והם קיימו עוד אירועי תמיכה ואהבה לישראל. באחד מימי הכנס הם קיימו צעדה בירושלים, מייצגים כך את מאות מיליוני הנוצרים האוונגליים אוהבי ישראל מכל העולם.
בגלל המצב, הפעם התקיימה צעדה מצומצמת, דרך גן סאקר ועד לגן המנורה מול הכנסת. לשמחתי, מסרו לי כי מאות הנציגים הנוצרים האלה, שנשאו את 50 דגלי ארצותיהם, התקבלו בהרבה אהבה מצד הישראלים שפגשו אותם שם בצעדה בירושלים.
פינת השלולית
עידן הרשתות החברתיות יצר שלוליות חדשות שבהן דרכי המפגשים בין הצפרדע לנסיכה קיבלו צורה אחרת. אחד הדברים המיוחדים ביותר שראיתי בימים האחרונים היה בטיקטוק.
נסיכה שאני לא חושב שאפשר להגזים בתיאור החן שלה צילמה את עצמה בסרטון שבו היא אומרת ככה: “אם קוראים לך איתמר פיק, ואתה בן 24 ואתה לומד כלכלה ומנהל עסקים ולסבא וסבתא שלך קוראים נילי ואלברט, שתדע שפגשתי אותם עכשיו ליד הבימה במקרה".
"הם פשוט ישבו על הספסל שישבתי בו, ודיברתי איתם איזה חצי שעה והם גאים בך ברמות וממש אוהבים אותך והם לא הפסיקו לדבר עליך וגם ניסו לשדך בינינו" (היא השמיעה כאן צחוק מבוכה קל מלא ביופי, ואז - בקול של הערת שוליים): 'אני כן פנויה אבל'".
והיא ממשיכה באותו קסם: “וממש התאהבתי בהם. זה מה שרציתי לומר, שהם כל כך חמודים וקצת בא לי שהם יאמצו אותי בתור נכדה. למרות שיש לי כבר סבא וסבתא שגם אותם אני מאוד אוהבת הכי בעולם".
צחוק מבוכה קל סיים את ההודעה הזאת. תוכלו לראות אותה (כדאי, כי אי אפשר לתאר את הפלא הזה רק בכתב). כתובת הטיקטוק היא: @arielshiri3. הבטתי בתגובות הרבות. ביניהן הייתה גם תגובה מאיתמר והיא ענתה לו: “חחחח דיי. אני לא בטוחה אם להאמין לך שזה אתה, כי איזה 10 איתמרים באו ואמרו שזה הם. יש לך איזו תמונה עם סבא וסבתא להוכיח?". ניסיתי להגיע אליה לברר מה קרה בסוף, אבל לצערנו לא הצלחתי.