אני מוצאת מדי יום אור גדול דווקא בראיונות עם ראשי רשויות בצפון

אני מביטה בתמונה, והיא נראית לי כמו מעולם אחר: שגרה מבורכת, כזאת שרק היום, שנה ושלושה חודשים אחרי, אפשר להעריך. נסענו אז לקמפינג של סוף הקיץ בצפון עם הילדות. לא צורת הבילוי שהייתי בוחרת במקום הראשון, אבל בשבילן בטח חוויה שהן לא תשכחנה. אין הרבה בצילום משם: אני במבט קצת נוגה, שולחן פיקניק מעץ, סכו"ם מפלסטיק. כמה עבר מאז, וכמה הייתי משלמת כדי לשחזר את הפריים הזה היום.

חבר לוחם אמר לי לא מזמן משפט שלא יוצא לי מהראש: "אנחנו נלחמים שם, כדי שתחיו כאן". ככה הוא הגיב לאי־הנעימות שאני חשה, כמו רבים אחרים במדינה, לעשות דברים שמסיבים הנאה בתקופה הזאת. נו, לחיות. קשה לשמוח כשהכאב מציף אותי מכל הכיוונים. כש־7 באוקטובר עוד חי בתוכי, כש־101 חטופים נמקים שם במנהרות השטן של חמאס, כשכל יום כמעט מותרת לפרסום עוד ידיעה על מותם של צעירים ובעלי משפחות שנותנים את החיים שלהם, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה שלנו.

לא משנה כמה פיקוד העורף ישטוף את מוחנו ש"צריך לשמור על שגרה", את כאב הלב אי אפשר למַשמע. אבל מתוכו צריך להרים ראש, להתקדם קדימה, לנצח, לתת לאויבים שלנו בראש, ולראות במלחמה הזדמנות לשיפור, להתחדשות, למציאות חדשה וטובה יותר, כדי שנוכל להמשיך לנשום ללא פחד. שהאויבים שלנו, אלו שמקדשים את המוות – יפחדו מאיתנו. "שינוי משוואה", מכנים את זה הביטחוניסטים, בצדק, עם כל הכבוד ליח"צ של נתניהו על מיתוג המלחמה כמלחמת "תקומה".

בתוך החושך הזה אני מוצאת מדי יום אור גדול דווקא בראיונות עם ראשי רשויות בצפון. יש משהו בהרמת הראש, בפנים קדימה, באמונה הפנימית היוקדת שלהם, שמפעים אותי כל בוקר מחדש. קוראים לזה "חוסן", וכשהוא בא מהם, הוא פשוט מעורר השראה. ראשי רשויות, שאף שתושביהן מפונים ויישוביהם הפכו לערי רפאים מופגזות ושוממות, מוכנים להתאזר בעוד סבלנות כדי שנכה באויבים שלנו; ראשי רשויות שמחזקים את הקו שמובילה ישראל, אותה מדינה שהואילה בטובה רק לפני כחודשיים להציב את השבתם לביתם במטרות המלחמה. בזה אחר זה, ממש כקול אחד, מפגינים אותם ראשי רשויות אלמנט אחד נוסף ומרהיב. מנהיגות. כמה היא לא מובנת מאליה.

במקום ליילל, הם מחזקים את התושבים שנושאים עיניים אליהם, מבינים שדרושה פה מציאות אחרת, ושכדי להשיגה יש להעניק גיבוי למי שפועלים, כדי שהמציאות שלהם ושל כולנו תהיה טובה באמת. כוחו של השלטון המקומי הרים ראש במשבר גדול אחר (שהיום נראה כמו משחק ילדים), מגיפת הקורונה. זה לא היה מקרי. אין מי שמכיר טוב יותר את גוני עירו ואת צורכי האוכלוסייה ממי שחי בתוכה. אני מייחלת שבתום המלחמה, אחרי שננצח כמובן, אותם ראשי רשויות פעלתניים, משקיענים, מכילים, ענייניים ושכל כך אכפת להם מעירם ומהמדינה שלנו  - ישתלבו בהנהגה הארצית וישפיעו על החוסן של כולנו מול האויבים לצד דאגה אמיתית לאזרחים.

ויאללה, שהתושבים יחזרו לבתים, שהצפון יחזור להיות מה שהיה, ושאנחנו נחזור לבקר בו. אבל הפעם, אם אפשר, מלון. לא קמפינג.

הצרבת

מתברר שהיום, 1 בנובמבר, הוא יום הטבעונות העולמי. שמחתי לעדכן. ואיך מזהים טבעוני? הוא הרי ידאג דבר ראשון לעדכן אתכם בעצמו. כן, גם מבדיחת הקרש הזו לא שבעתי. השנקל שלי בנושא: שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה עם חייו ויאביס את בטנו בכיף, העיקר שלא יטיף לאחרים. ועל אף ההסתייגות החשדנית הזאת בפתיח, אפילו אני גיליתי – לפחות לרגע - סגולות בטבעונות. מי היה מאמין.

העולם, זאת יודעים כולם, מחולק לשניים: אלו שסובלים מצרבות, ואלו שלא. אני נמנית עם הקבוצה הראשונה. מה לא עשיתי במשך השנים כדי לטפל באירוע הזה. הלכתי כמובן לרופאים. אחד מהם הפציר בי להחליף קריירה, אז החלפתי אותו. שיניתי גבהים של כריות שינה, של סותרי חומצה וניקבתי כמה חורים מכובדים בכרטיסיית הביקורים בחדרי מיון. במסע חיי לחיסול הצרבת זכיתי לקבל עצות טובות וסבלתי גם מעצות אחיתופל.

רגע לפני שעברתי להתייעצות עם רבנים, פותחות בקלפים או סתם שרלטנים, פגשתי בריטריט יוגה (הומלץ לי לנשום כדי להפחית צרבות) אישה טבעונית. לא סתם טבעונית, גם רופאה. שילוב מסקרן, כך חשבתי. היא ייעצה לי לשנות לחלוטין את התזונה. אני הרי דוגלת באמרה שאדם המקשיב רק לדעות של עצמו לא מתקדם לשום מקום, והיא מצידה לא הפסיקה לסמס לי "איך הולך???", אז הלכתי על זה.

הלם. הצרבות נעלמו. אבל אין ארוחות חינם, חברים. גם לא טבעוניות. שבוע הטירונות הטבעונית שגזרתי על עצמי העביר אותי מחולירה אחת, הצרבות, לקללה אחרת: מיגרנות אימתניות. אז הטבעונות ואני נפרדנו. חזרתי לאקסית המיתולוגית, הצרבת. ובכל זאת, חוויית הטבעונות הקצרה הזו לימדה אותי שיעור חשוב: ממש כדאי להפחית באוכל מעובד שדוחפים לנו בכל מקום ולהימנע מקופסאות שימורים שמדליקות לנו, הסובלים מצרבות, את האמ־אמא שלהן.

חג שמח, טבעונים, פרגנו לעצמכם טופו ברוטב מגניב.

חכמה בלילה

וידוי: אני חובבת טקסים קטנים. עוד וידוי: אני חובבת אקססוריז. שילוב התחביבים הזה הוביל אותי להיערך בהתאם לרגל הגעתו של החורף. ומכיוון שכמו חומוס, עושים באהבה או שלא עושים בכלל, החלטתי, עם המעבר לשעון חורף, לבצע כמה התאמות טקסיות נדרשות. זה מתחיל כמובן בראשית היום שלי, ההשכמה להגשת מהדורת הבוקר ב־i24NEWS (בואו!).

כבר ביום החורף הרשמי הראשון של השנה חבשתי לראשי כובע צמר אופנתי, עטפתי את הצוואר בצעיף חם, והשחלתי את רגליי אל גרביים מפנקים. אל כל הטוב הזה הוספתי תרמוס קפה מוגזם שמראה לי, החזיקו חזק, את המעלות המדויקות של הנוזל המהביל.

כך יצאתי את הבית, עטופה בחום, ובתחושת ניצחון עילאית על אויביה הגדולים של מגישת הבוקר: החורף, הלילה והקור. האופוריה ארכה מספר שניות. שפריץ אכזר של ממטרות חצופות התיז מים מקוללים על הגרביים, הצעיף, הכובע, על התרמוס שנהרס, ומעל הכל – על האגו שחטף סנוקרת רטובה במיוחד.

מתברר שחוץ מאקססוריז, להשלמת הטקס צריך גם גשם אחד טוב שישלח את הממטרות לשנת החורף. בוא כבר גשם, בוא.