שום דבר לא השתנה לאחר התקיפה באיראן או לאחר הדיווחים על עסקה צפונית בדרך. עדיין מלחמת התשה רב־זירתית גובה מחירים מאמירים בדרכה לאלף חיילים חללים, עדיין בנימין נתניהו ושות' מטרפדים כל ניסיון להחזיר את החטופים, והקרב בין מערכת הביטחון לממשלה מתנהל בגלוי.
למטכ"ל, לצה"ל ולשר הביטחון נמאס מראש הממשלה ומהתנהלותו הנלוזה והמסוכנת – והם שרטטו בפומבי את תוכנית הצבא שאמורה להשיק לפעולה המדינית שהממשלה מחויבת לה, אבל לא מסוגלת לבצעה וממתינה ללחץ אמריקאי. יואב גלנט מתמודד ישירות ראש בראש מול ראש הממשלה, כשהוא מאשים אותו בניהול "מלחמה ללא מצפן". המשמעות היא שחיילים נהרגים בכמויות, ואם נתניהו חסר המצפן מנהל מלחמה, אזי משתמע שהוא גם ללא מצפון.
הרמטכ"ל כמובן לא מסרב פקודה. בכל זאת מישהו כאן צריך לשמור על הדמוקרטיה, אבל מיאוס הוא תכונה שהדמוקרטיה מכילה. כדי לבטא את המיאוס מהתנהלות הפוליטיקאים והראש בראשם, קבעו בצה"ל בפומבי את קווי העצירה בלבנון ודיווחו היישר לתקשורת. כאילו ברור שאין עם מי לדבר בממשלה, וישפוט הציבור - שסומך על הרמטכ"ל, על פי כל סקר, יותר מאשר על נתניהו.
צה"ל קובע כי חיזבאללה לא מתפקד כצבא באזורים שבהם פועלות חמש האוגדות. יש לארגון יכולות פיגוע ושיגור שמטופלות ויטופלו במהלך המבצע הקרקעי שיימשך עוד כמה שבועות, ו"צה"ל צפוי להכריז כי הוסר האיום על היישובים, ואת הפעולות הצבאיות חייבות ללוות פעולות מדיניות כדי שניתן יהיה להגיע להסדר, ומפוני הצפון יוכלו לשוב לבתיהם בהדרגה, כפי שזה קורה גם בעוטף".
צה"ל הוא הארגון שמבצע את אחת המלחמות המלוכלכות ביותר שביצע מאז מלחמת השחרור. מלחמה בכלל זה עסק מתועב, מלהיב בדרכו שלו (כן כן, אני מדייק) ולפעמים אפילו מושיע. אלא שמלחמות ברירה מן הסוג שכופה ממשלה משיחית ומושחתת, זו שבורחת מהסכמים, הן בזבוז משווע של חיים. מה גם שלפתע מסתבר שבחסות המלחמה שנכפתה עלינו בעזה, מתנהלת מלחמה מקבילה בגדה על המשך מפעל ההתנחלויות, בעזרת פעילות אלימה של פושעי המלחמה מהגבעות ובעצימת עין של צה"ל והמשטרה "שלהם" (למי שעדיין לא הבין שיש כאן שני צבאות).
אז איך זה להילחם בשביל צבי סוכות ואורית סטרוק? בניגוד לנתניהו ושות' (ניצחון מוחלט), בצה"ל מסבירים לציבור את הסיבה לדרישה ללכת להסכם בלבנון: "הקו הקדמי של מערך ההגנה שבנה חיזבאללה למעשה הוכרע". לנתניהו יש גרסה משלו. על פי הדיווחים, הוא "בוחן בשבועות האחרונים קידום מתווה להפסקת אש בלבנון".
כהרגלו הוא משאיר מטעני חבלה, כמו חופש פעולה צבאי לישראל מול איומים ומינוי נשיא חדש ומתון ללבנון. במקביל הוא משסה ברמטכ"ל את להקת המרעילים, מה שלא מותיר לצה"ל ברירה אלא לנהל גם מדיניות פנים־עצמאית. באין שומרי סף לדמוקרטיה, פונה דובר צה"ל ישירות לערוץ 14 כדי שיסיר סרטון הסתה נגד הרמטכ"ל, בעוד הממשלה לא מגנה אלא מגבה.
ציד שועלים
בינתיים נערך צה"ל לתגובה האיראנית אחרי ליל התגובה הישראלית וממשיך את מלחמת ההתשה בשאר הגזרות. האמת, המילה "מלחמה" קצת גדולה על אופי הקרבות בינינו לבין חיזבאללה, חמאס והגדה. זו לחימת גרילה בעיר ובשטח שלהם, עם עדיפות ענקית שלנו באמצעים ובכוח אדם.
כמו בציד שועלים בסרטי נוסטלגיה בריטיים, להקות הכלבים מקדימות את דהרות הסוסים והרוכבים, ומעניקות להם מקדמה מכרעת. אומרים שציד אריות בספארי מסוכן יותר מציד שועלים, אבל עדיין לא נולד האריה שטרף מיליונר שבא להרוג אותו כשהוא מוקף בציידים מאומנים.
פה ושם גם השועלים נושכים ומכאיבים (מספרים בלתי נסבלים של חללי צה"ל ופיגועי אזרחים בכל הארץ), אך בעיקרון זה לא כוחות. חיל האוויר שלנו הוא הכי בעולם, ואין מולו בלבנון נ"מ שיקשה עליו לשגר חימושים קטלניים ומדויקים לפני החי"ר שנע קדימה. לצד כוחות החי"ר יש ארטילריה שיורה, לפני הטנקים שיורים, לפני כניסת הכלים ההנדסיים שמפנים שדה הריגה לכניסת החיילים, כך שיש להם שולי ביטחון (וטוב שכך) אופטימליים.
אף אחד כאן לא פראייר שיוותר על יתרון ועדיפות. רק במטותא, אולי ניתן להנמיך קצת את הווליום של ההמנון המעצבן הזה "אנחנו עם של גיבורי־על", עאלק. בשטח עצמו אין הבדל בין יחידות מיוחדות לחי"ר רגיל. כולם שיניים במסרק שעובר בית אחר בית, שדה אחרי שדה בפעילות סיזיפית מתישה. לא סתם המילואימניקים מקטרים, המטכ"ל משווע לחיילים והקואליציה בולמת את חוק הגיוס.
הפריימים של הדיווחים מהחזית גדושים בירי מאסיבי של נק"ל, רימונים, רעמי תותחי ארטילריה, הפצצות ותימרות אש ועשן. החיזיון האורקולי הזה הוא כמעט תמיד תוצרת צה"ל. מהצד השני, אם למזלך אתה שומע ירי צליפה בודד או רואה מטען מתפוצץ (אם אתה לא שומע או רואה, סימן שאתה זה שאכלת את הכדור או המטען), אתה מבין שזוהי פסגת היכולת של חמאס או חיזבאללה בשטח. זאת להבדיל מירי טילים, רקטות וכטב"מים, שמגיעים מכמה זירות ושניתן לבלום אותם במעטפת ההגנה שלנו ובניהול מדיני מפוכח (שאיננו).
ובעיקר, אין סיבה להפוך את היכולת של אויבינו לאיום קיומי, אלא אם כן הממשלה מתעקשת להפחיד את הציבור כדי לחזור לגוש קטיף ולבוץ הלבנוני. הרעיון הגאוני האחרון של נתניהו ושות' הוא שחיילי צה"ל יסייעו בחלוקת הסיוע ההומניטרי.
במובלע מדובר בהכנסת רגל לממשל צבאי, ואין דרך בעולם שההצעה הזו לא עברה את אישורו של נתניהו. ככה? הרמטכ"ל מגיב בישיבת הממשלה: "חיילים ייפגעו שם, ואני צריך כל חייל כדי להילחם, ואת הסיוע יבצעו ארגונים בינלאומיים". ומה אתם יודעים, הרמטכ"ל ניצח. הקרב הנוכחי של מערכת הביטחון בממשלה, בהנהגת שר הביטחון ובעידוד אמריקאי, הוא על הכנסת הרשות הפלסטינית לרצועה והסדר בלבנון.
בינתיים התשה. אני לא יודע לסכום את יחסי העלות־תועלת ברמה הכלכלית של המלחמה, אבל על פי המכון של שאול אריאלי, המלחמה גבתה עד היום 270 מיליארד שקל, והתחזית היא שאנחנו בדרך ל־300 מיליארד. וזה עוד לפני שדיברנו על הרס כל התשתיות.
על פי צה"ל, ישראל חיסלה כ־20 אלף חמאסניקים וחיזבאללונים. המתמטיקה של ספירת קרקפות כמדד לניצחון אומרת שכל הרוג שלהם עולה לנו כ־15 מיליון שקל. כסף קטן. אז זהו שלא ניצחנו, לא ניצלנו, ונגררנו למלחמת דת שבטית שסופה מי ישורנו.