הנה ציטוט שנשמע השבוע: ״קיבלנו יריקה בפרצוף מההנהגה החרדית, אנשים פה מדממים למוות, והאמירה הקטגורית שיש כאן ציבור שלא נושא בנטל ברגעיה ההיסטוריים של מדינת ישראל - היא בלתי מתקבלת על הדעת״. הנה ציטוט נוסף: "לשחרר קבוצה כה גדולה מחובת השירות בצה”ל בתקופה כה קריטית הוא מעשה שאינו ציוני“. רק שאת הדברים האלה לא אמרו ח״כים מיש עתיד, אלא שר העלייה והקליטה אופיר סופר מהציונות הדתית, וח״כ דן אילוז מהליכוד.
הנה ציטוט ממכתב: ״כבר שנים נשמע הטיעון שהמושג ׳תורתו אומנותו׳ הוא ערך יהודי עתיק יומין, שיש לשמר בכל מחיר. אך ׳תורתו אומנותו׳ תמיד התייחס לחכמים המלומדים ביותר, ליחידי סגולה בלבד, ולא לציבור גדול. ייחוס המושג הזה לקהילה גדולה הוא ׳חידוש׳ מודרני שנוצר ב־50 השנים האחרונות, שנועד להעניק לקהילה החרדית זכויות יתר ותקציבים על חשבון שאר העם״.
את המכתב הזה לא כתב שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, אלא קבוצה של למעלה ממאה חוקרים וחוקרות מאוניברסיטת בר־אילן. הם יצאו השבוע בהתנגדות ל״חוק השתמטות העומד בסתירה לערכים שעליהם מושתתת מדינת ישראל״.
ההתנגדות העזה לחוק הגיוס, כמו גם לקידום חוק המשך מימונם של משתמטי הגיוס (הידוע בכינויו ״חוק המעונות״), פשתה דווקא במחנה הלאומי. היא מהווה ביטוי פוליטי עוצמתי לתפיסות החדשות שהתגבשו כאן לאחר 7 באוקטובר. כן, אף שלעיתים נדמה ש״שום דבר לא השתנה״, רובנו שינינו לפחות תפיסה ישנה אחת בשנה האחרונה.
לפני כן נוצרה פה תפיסה של רצף, לכאורה, שמתחיל ממסורתיים, ממשיך לדתיים, ואז לחרד״לים, ומסתיים בחרדים. כשראינו את שר האוצר פורץ בבכי השבוע לנוכח הנופלים הרבים, הבנו שתפיסת הרצף הזאת נשברה. בשנה של מלחמה עקובה מדם, נחשפה התהום בין ההנהגה החרדית לבין השאר (כתמיד, יש יוצאים מן הכלל, וחשוב לסייג את ההכללה). אבל אנחנו עדים להיווצרותה של קונספציה חדשה, לאחר התנפצות אחד השקרים הבוטים שטופחו כאן אי פעם: מכירה של מפלגות אנטי־ציוניות לאנשי המחנה הלאומי באריזה של ״ימין״ ו״שותפים טבעיים״.
סיכם את זה טוב דווקא פעיל הימין ברל'ה קרומבי: "יש לי רק דבר אחד להגיד לכל החברים היקרים בימין שטוענים שאסור לדבר על גיוס חרדים כדי שלא תיפול חלילה הממשלה. אתם משמשים כאידיוטים שימושיים של עסקונה חרדית מנותקת“. מתברר שכשהדברים מגיעים לקצה, פתאום רואים בבירור בעצמותיו של מי בוערת הציונות, ומי בכלל מתנגד לה.
מציאות ישראלית חדשה
כנראה שלכל גזלייטינג פוליטי, מוצלח וערמומי ככל שיהיה, יש איזשהו גבול. במיוחד אחרי 7 באוקטובר שטלטל את אבני היסוד שלנו.
יש מי שמנסה להשיב למקומן את האמונות שהתרסקו, אבל כבר התאחינו מההתרסקות ההיא אחרת, משהו בתוכנו פשוט השתנה לעד. אי אפשר להציב אולטימטום להעברת חוק השתמטות, כשמדי יום ביומו מיטב בנינו נהרגים בעזה ובלבנון. אי אפשר לדרוש את המשך מימון המעונות עבור המשתמטים, כשב״ישראל היום״ מתפרסם ש־77% מהציבור הישראלי חושבים שחובה להטיל סנקציות על מי שלא משרת. אי אפשר למסמס התנגדות ציבורית עצומה לחוסר הצדק, על ידי עוד קומבינה מנותקת שכל מטרתה לדחות קצת את המזימה, כדי להעביר אותה כשהציבור יהיה עסוק במשהו אחר ולא ישים לב. זו פשוט הונאה.
ממשלה שמתיימרת להנהיג את ישראל בזמן המלחמה הקשה בתולדותיה, לא יכולה לפטור את החרדים מגיוס כשהמילואימניקים שהקריבו השנה את הכל, צפויים לשרת כארבעה חודשים גם בשנה הבאה. אי אפשר לסחוט את מסירותם תוך אישור עלות מילואים שתזנק ל־12 מיליארד שקל בתקציב 2025, בתקופה שבה חובה לייצר גם תוכנית התאוששות כלכלית מהירה. אנחנו חיים במציאות ישראלית חדשה.
המסקנה היחידה היא ציונות. פשוט ככה. הציונות המיינסטרימית הפרגמטית בנתה את הארץ, והיא היחידה שתוכל להמשיך להוביל אותה בתקופה המאתגרת הזאת. הטיעון שהחרדים הם שותפים טבעיים היה אחיזת עיניים שמתפוצצת לכולנו בפרצוף. המשמעות האמיתית של ה״שותפות״ הזאת היא השקעה בחינוך מגזרי להתנגד למערכת הציונית, שעליה המגזר נשען מבחינה כלכלית וביטחונית. זהו טמטום לאומי מוחלט, והוא מתאפשר משום שנתנו לגורמים אנטי־ציונים לקחת חלק גדול בהנהגת המדינה.
יושרה ציונית בסיסית
בשעה ההיסטורית הזאת, כל מי שמגדיר את עצמו ציוני חייב לחזור ליושרה הציונית הבסיסית. אי אפשר יותר להיכנע לרטוריקה פוליטית שהוכחה בבירור ככישלון. במהלך השנים הבנו שניסיונות לשלום לא מביאים ביטחון כפי שחשבנו, וגם לא החזרת שטחים. אבל השנה גם הבנו שאין ביטחון עם ״ימין מלא מלא״. תוקפים אותנו בכל מקרה, אפילו תחת הממשלה שהייתה אמורה להרתיע ולהביא הכי הרבה ביטחון אי פעם. בסוף, תחתיה קיבלנו את המלחמה המורכבת והקשה בתולדותינו, את מספר ההרוגים והפצועים הרב ביותר מאז מלחמת יום כיפור, ואת מספר האזרחים השחוטים הגבוה ביותר מאז השואה. זה עוד לא נגמר - מתי לאחרונה עבר שבוע שלם בלי פיגועים קטלניים?
את הגזלייטינג הפוליטי חובה להחליף ביושרה ציונית. ממש כפי שנוכחנו לפני שנתיים שאי אפשר להסתמך על המפלגות הערביות כחלק מההנהגה, נוכחנו עכשיו שאי אפשר להסתמך על המפלגות החרדיות כחלק מההנהגה. המסקנה היא שאי אפשר לתת כוח גדול מדי לגורמים אנטי־ציוניים. שהממשלות היחידות שיוכלו להתמודד עם האתגרים המורכבים שאנו עומדים בפניהם היום - יצטרכו להסתמך על המיינסטרים הציוני.
לא צריך להדיר - אפשר לצרף לגוש ציוני של 61 חברי כנסת גם מפלגה חרדית או ערבית, אבל לא להיות תלויים באצבעותיהן. ברגע שנפנים וניישם את הלקח הברור הזה במערכת הפוליטית, במקום לנסות לשכנע את הציבור ב״אמיתות״ אחרות, יקומו עם הזמן מפלגות חרדיות וערביות חדשות שיפנימו את התובנה הזאת, ויציעו לציבור שלהן משהו אחר, פחות מתבדל.
רצוי גם שנענה על השאלה: מה הסיט אותנו מהדרך של הציונות? התשובה היא: תאוות שליטה. כדי לתרץ בריתות לא הגיוניות שיאפשרו שליטה, התעמולה הלכה והקצינה. לפני 7 באוקטובר חווינו הקצנה מסוכנת של רטוריקה של איבה. אין לנו ברירה אלא לוותר על שנאה שכל מטרתה היא להגיע לשליטה פוליטית. הרי האיבה בין המחנות הציוניים היא שאִפשרה את התלות במפלגות האנטי־ציוניות. אירועי השנה החולפת דורשים מאיתנו לעצור את המגמה המסוכנת הזאת ולחזור להסכמות הבסיסיות של הציונות.
ב־7 באוקטובר התעוררנו לחלום בלהות, אבל עכשיו, שנה תמימה אחרי, יש אפשרות לעתיד הרבה יותר טוב. הפתרון היחידי לפירוק סופי של האיבה שפגעה ביסודות הציונות, הוא לקיים אך ורק ממשלות ציוניות רחבות, עד להודעה חדשה.