אנחנו קוראים להם "אחים". הם מקריבים את חייהם למען המדינה. כשהם נופלים בקרב, אנחנו מבכים את החללים הדרוזים ורואים בהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. כשאנחנו באים לנחם אותם, ראוי שלא נתעלם מהחץ שננעץ עמוק בליבם, ומעניק להם את התחושה שהם אזרחים סוג ב'. זה חוק הלאום, שמבהיר לאותם דרוזים נאמנים שהם אומנם ראויים להיות שווי חובות, להילחם במלחמות ישראל, אבל הם אינם ראויים להיות שווי זכויות.
לא ניתן להישאר אדיש לדברים שהשמיעה הודא, אלמנתו של אל"ם אחסאן דקסה ז"ל, מפקד חטיבת השריון 401, שהוא המח"ט השישי שנהרג מתחילת המלחמה. "איך הם יכולים להסתכל לנו בעיניים?", שאלה, והתכוונה לחוק הלאום.
החוק המפלה הוא ההוכחה ליחסה של המדינה לדרוזים בישראל, והוא חייב תיקון יסודי. כאשר מדברים על "ברית דמים", ראוי שיתוקן החוק ההצהרתי בעיקרו שנחקק בשנת 2018, כדי שיביא לשוויון עם אזרחיה הדרוזים והבדואים של המדינה שמשרתים בכוחות הביטחון.
הצהרה על היותה של ישראל מדינה יהודית ומדינת הלאום של העם היהודי היא חשובה, כיוון שישראל היא אכן מדינת הלאום של העם היהודי, שרק יהודים יכולים לעלות אליה. אבל היא פוגעת בעקרון השוויון, ומבהירה לאזרחיה שאינם יהודים - שישראל אינה מדינתם, אף שזכויותיהם לא נפגעות בפועל. אומנם מדובר בחוק יסוד שהוא הצהרתי בלבד, אבל מעניק תחושה של הדרת קבוצות מיעוטים.
אחד הסעיפים בחוק מדבר על חובתה של המדינה לדאוג ליהודים ולאזרחים שנקלעים לצרה או נמצאים בשבי. זהו סעיף ייחודי בחוק, שאמור להבטיח את שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחי המדינה הנמצאים בצרה בגלל יהדותם או אזרחותם. בסעיף הזה קיימת באופן חריג מחויבות של המדינה לעזור לכל אזרחיה ולא רק ליהודים.
נגד חוק יסוד הלאום הוגשו 15 עתירות, ובהן עתירה של ח"כים דרוזים, שטענו שהחוק פוגע בזכות לשוויון ובאיזון בין ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בית המשפט העליון, ברוב של עשרה שופטים, נגד דעת השופט ג'ורג' קרא שטען שיש לבטל מספר סעיפים בחוק – דחה את העתירה.
במקום לתקן את החוק, יש מי שמבקשים לקדם חוק יסוד שיעסוק בעדה הדרוזית. מדובר בחוק ספציפי שנועד להביא לכך שהדרוזים יחושו שווים, אולם חוק כזה לא נחקק עד היום. בקשתה של הודא לא תיענה בחיוב, ושרים וחברי כנסת שיגיעו לביקורי ניחומים בכפרי וביישובי הדרוזים ימשיכו לדבר בפאתוס על "ברית דמים", אבל הציפייה של העדה הדרוזית להיות חלק מהקולקטיב הלאומי - לא תתגשם בקרוב.
מכונת רעל
שמעתם על צבי אליה מנתניה? הוא איש עסקים ופעיל ליכוד שמתחבא לכאורה מאחורי שורה של פרופילים בדויים בפייסבוק ובטוויטר – ומתמחה בהטלת רפש. ארגון פייק ריפורטר, שחשף את מעלליו, גילה שפעיל הליכוד, שמתגאה בתמונה משותפת עם ראש הממשלה, לא נח לרגע. על עינב צנגאוקר, אמו של מתן שנחטף לעזה, הוא כתב: "יימח שמך וזכרך אישה רעה ואימא נוראית... את סתומה בלחץ. אימא נוראית ונטולת רגש אמהי". על אחיו של החטוף איציק אלגרט הוא כתב: "רק אנשים תאבי בצע כאלו מסוגלים להתכחש, לפגוע ולהזיק לבן משפחתם החטוף בעזה". יאיר לפיד זכה אצלו לכינוי "בוגד ואנטישמי", ואת היועצת המשפטית לממשלה כינה "חתולת המין של גדעון סער". הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק זכה לתשומת לב מיוחדת, ואליה כתב עליו: "יברכך השד וישמידך ויפורר את גופך לסיר דבחה".
תחת מעטה האנונימיות של הרשתות החברתיות, חוסים מזהמי רשת נוספים. מי שהרים את הכפפה והחליט לתבוע אותם הוא אהוד ברק, שמתכוון להוכיח למזהמי הרשת שמי שמלכלך, משלם. אברהם מאיר אדרי מרמת גן, שפועל תחת שמות המשתמש "יעקב דרורי" או "ביביסט גאה" ומשתמש בתארים נוספים שאינם שמו האמיתי, נתבע בידי ברק בסכום של 400 אלף שקל. הוא פרסם בין השאר צילום מתוך כתבה שעסקה בברק, וצירף אליה את הכיתוב ההזוי "הפדופיל (הלא) אהוד ברח, הדמוניקרט, בן תשפוכת השטן". אדרי מייחס לברק אמירה שלא נאמרה על ידיו מעולם, ומאשים אותו כי נכח במסיבות חשק עם קטינות. עכשיו הוא ייאלץ להוכיח שמה שכתב הוא אמת.
הנתבעת השנייה היא אירית שעל מחיפה. גם היא נתבעת בסכום של 400 אלף שקל, על כך שכביכול הפיצה שקרים ותיאוריות קונספירציה. שעל פרסמה אחרי אירועי 7 באוקטובר אסופת תמונות ומסמכים שקריים לכאורה, וכתבה בין השאר: "הסרסור של השמאל עם מחאת קפלן הבוגדים שהביאו עלינו את השואה. עכשיו הבוטים צורחים 'תתפטרו', כי הפדופיל רוצה שלטון. ההפיכה השלטונית לא צלחה בתוכנית חם־צוואר. הגופות של היהודים לא סיפקו את חולה הנפש". היא טענה שברק אמור להיות בכלא על בגידה וסיוע לאויב, ואף ציינה כי "ההסכם שלו עם אסמאעיל הנייה לגנוב שלטון לא צלח, וקיבלנו שואה".
בכתב התביעה נאמר כי "הפרסומים הינם שקריים. ברק לא סיכם עם הנייה על חטיפת אזרחים, ולא סייע לאויב לגנוב את השלטון. הוא אינו פדופיל חובב קטינות, אינו אנס, ולא הואשם על ידי קטינות על מעשי אונס".
את אלירן אברהם דהן מתל אביב תובע ברק ב־200 אלף שקל. דהן פרסם קטע ממאמר שעלה באתר The Messenger, צירף את תמונותיו של ברק וכתב כי הוא "נאשם בקיום יחסי מין עם קורבנות הסחר של הפדופיל ג'פרי אפשטיין, והתקשורת בישראל שותקת".
הנתבע הרביעי, אשר תורג'מן מירושלים, נתבע על סך של 500 אלף שקל. הוא פרסם במשך שנים דברים חמורים על ברק, ובין היתר טען כי קיימות עדויות מצולמות של מעשים מיניים עם קטינות, וכתב: "יש אחד פדופיל מזנזן, או אונס קטינות בנות 13, מאי הלוליטות של החבר שלו ג'פרי אפשטיין". כמי שניחן בדמיון פורה, קבע תורג'מן כי "לפי הרישום של הטייס של אפשטיין זה קרה 36 פעמים".
מרקו למברטו מרמת גן נתבע בסכום של 400 אלף שקל, על שכתב בין השאר כי אהוד ברק הוא "פדופיל בינלאומי, תת־אדם ועבריין נמלט בחסות ראשי הפשע המאורגן בפרקליטות".
פרקליטיו של ברק מבהירים בכתבי התביעה כי רק קביעת מחיר משמעותי בהתאם לקביעת המחוקק תהיה האמצעי המתאים והמידתי שיסייע במיגור התופעה. ג'ונתן סוויפט - סופר אנגלי, משורר ואיש כמורה, שפרסם את הספר "מסעות גוליבר" - נהג לומר: "השקר עף, והאמת צולעת אחריו. לכן כשהאמת מתגלה סוף־סוף, זה קורה באיחור". במקרה של ברק האמת תתגלה מהר, והנתבעים ייאלצו להוכיח את דברי ההבל שכתבו, או לשלם הרבה כסף.